Rabbi Nathan Escava

פרק ד - משנה ט נִסּוּךְ {כז} הַמַּיִם כֵּיצַד {כח}, צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשֶׁת לְגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלוֹחַ. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ, שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין {ל} פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיָּיִן. וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אֶחָת. מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יָיִן. עֵרָה {לא} שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם, יָצָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר {לב}, בַּלֹּג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה. וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ, הַגְבֵּהַּ יָדֶךָ, שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כָל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן {לג}: מן השלוח. הוא מעיין {כט} הסמוך לירושלים: מחזקת ג' לוגין. [זהו] פחות שבנסכים, רביעית ההין לכבש: שער המים. אחד משערי עזרה נקרא כן, על שם שבו מכניסין צלוחית של מים דנסוך החג: תקעו והריעו. משום שנאמר (ישעיה י''ב) ושאבתם מים בששון: עלה בכבש. שהיה בדרומו של מזבח: ופנה לשמאלו. שנסכים נעשים בקרן מערבית דרומית, וכשהוא פונה לשמאלו היא הראשונה: שהיו משחירים פניהן. מחמת היין, ודומין לכסף שהוא שחור מן הסיד: כמין שני חוטמין דקין. חוטם אחד בספל אחד ונקב אחד בחוטמו. והכהן מערה בפי הספלים והנסכים מקלחימ ויורדים דרך החוטמין על גג המזבח, ובמזבח היה נקב שבו היין והמים יורדין לשיתין של מזבח שהן חלולים ועמוקים מאד: אחד מעובה ואחד דק. אחד מהנקבים עבה. והוא אותו של יין, ואחד דק אותו של מים. כדי שיהיו כלין שניהן בבת אחת. שהמים ממהרין לצאת יותר מן היין מפני שהיין עב יותר ומאחר לצאת, לפיכך היה הנקב של יין מעובה והנקב של מים דק כדי שיהיו כלין בבת אחת: ה''ג מערבי של מים, מזרחי של יין. הספלים היו נתונים אצל הקרן סמוכים זה לזה, זה לפני זה, אחד לצד מערב ואחד לפנים ממנו דהיינו למזרח: ר' יהודה אומר כו'. בתרתי פליג, אג' לוגין פליג ואז' דקאמר תנא קמא, ואתא ר' יהודה למימר אף בשמיני מנסכים. ואין הלכה כרבי יהודה: הגבה את ידר. כדי שנראה אם תתן מים בספל. לפי שצדוקים אין מודים בנסוך המים: שפעם אחת נסר. צדוקי אחד את המים על רגליו:

Succah review Perek 4 Mishna 4-8

פרק ד - משנה ח הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה כֵּיצַד, מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב אָדָם בַּהַלֵּל וּבַשִּׂמְחָהִ וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן {כה} שֶׁל חָג, כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג. סֻכָּה שִׁבְעָה כֵּיצַד, גָּמַר מִלֶּאֱכוֹל, לֹא יַתִּיר סֻכָּתוֹ, אֲבָל מוֹרִיד {כו} אֶת הַכֵּלִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, מִפְּנֵי כְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג: לא יתיר. אגד שלה לסתרה. דהא כל היום חובתה: אבל מוריד. הוא ממנה הכלים נאים ומצעות נאות שהעלה לתוכה: מפני כבוד יו''ט. שיראה כמכין לקראתו [למקום] שיסעוד בו הלילה:

פרק ד - משנה ז מִיַּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן: התינוקות שומטים את לולביהן. הגדולים שומטים לולבי התינוקות מידן של תינוקות: ואוכלים. הגדולים אתרוגיהן של תינוקות. ואין בדבר משום גזל {כב} שכך נהגו משום שמחה. פירוש אחר התינוקות משליכים לולביהן מידם {כג} ואוכלים אתרוגיהן בשביעי. אבל הגדולים אין אוכלים אתרוגיהן כל אותו היום, דכיון שהוקצה {כד} למצוה למקצת היום הוקצה לכולו:

פרק ד - משנה ו כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין וְחוֹבְטִין אוֹתָן בַּקַּרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ {כא} הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חֲרִיּוֹת: גיגיות. כלים של זהב מלאים מים, כדי שלא יכמשו עליהן: חריות. ענפים של דקל היו מביאים בין בחול בין בשבת, ולא ערבה דכתיב כפות תמרים שתים הן, אחת ללולב ואחת למזבח {כ}. ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא:

פרק ד - משנה ה מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד, מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין {יב} אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין {יג} עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ {טו}. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין {טז} אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לָךְ {יח} מִזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְיָהּ {יט} וְלָךְ, מִזְבֵּחַ. לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ: נקרא מוצא. בגמרא אומר ששמו קלני''א. ועוד היום כך שמו, והערבה מצויה שם, והמקום רחוק מירושלים מעט. ופירוש קלני''א חפשי ממס. ולפיכך נקרא מוצא שהיה מוצא ממס המלך בשביל הערבה שלוקחים משם: מרביות. ענפים גדולים גבוהים י''א אמה {יד}, ומניחים אותם על יסוד המזבח וראשיהן זקופים ומוטין על המזבח אמה: אני והו. בגימטריא אנא ה'. ועוד הם שני שמות שבשם ע''ב {יז}. פירוש אחר מי שאני והוא בצרה, על דרך עמו אנכי בצרה, הושיעה נא:

פרק ד - משנה ד מִצְוַת לוּלָב {ט} כֵּיצַד, (יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת), מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבָּיִת, וִהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּב {י} הָאִצְטְבָא, וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה. וּמְלַמְּדִים {יא} אוֹתָם לוֹמַר, כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְיָדוֹ, הֲרֵי הוּא לוֹ בְמַתָּנָה. לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם. וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ: מוליכין את לולביהן להר הבית. יו''ט ראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן מע''ש: החזנים. שמשים שהיו שם לצרכי צבור: על גב האצטבא. רחבה של הר הבית היתה מוקפת באצטבאות לישב שם ומסוככות למעלה מפני הגשמים: והזקנים. הדואגים שלא ידחפום למחר כשיבואו לקחת איש לולבו: ומלמדין. ב''ד את כל העם לומר אם יבוא לולבי אל יד חבירי הרי הוא שלו במתנה, כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול:

Succah review 3.14-4.3

פרק ד - משנה ג עֲרָבָה שִׁבְעָה {א} כֵּיצַד, יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, עֲרָבָה שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה: יום שביעי של ערבה כו'. דעבוד הכירא לדעת שהיא דאורייתא {ז}, כלומר הלכה למשה מסיני. ומשום האי הכירא תקון דשביעי שלה דוחה שבת במקדש, שבערבה היו מקיפים את המזבח. והאידנא אינה אלא מנהג נביאים {ח} שהנהיגו את העם ליטול ערבה בשביעי חוץ מערבה שבלולב, ואין מברכין עליה:

פרק ד - משנה ב לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד {א}, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת לוּלָב שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה: לולב שבעה. דיום ראשון דוחה שבת משום דאית ליה עיקר מן התורה בגבולים דכתיב (ויקרא כ''ג) ולקחתם לכם ביום הראשון {ב}: ושאר כל הימים. אם חל יו''ט ראשון בשאר ימי החול, ונמצאת שבת בחול המועד, לא דחי. ואע''ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש, העמידו חכמים גזירתם בשאר ימי החג {ג} הואיל ואין להם עיקר מן התורה בגבולים. ובדין היה דאפילו בזמן הזה יהיה לולב דוחה את השבת ביום טוב ראשון של חג, אלא משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא {ד}, ושמא אין זה יו''ט ראשון הלכך לא דחינן שבת מספיקא. וטעמא דגזרו שלא ליטול לולב בשבת, והרי אין בנטילתו שום מלאכה אלא טלטול בעלמא, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד הברכה או סדר הנענועים ויעבירנו ד' אמות ברה''ר {ה} והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה {ו}:

פרק ד - משנה א לוּלָב וַעֲרָבָה, שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה, שְׁמוֹנָה. סֻכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם, שִׁבְעָה. וְהֶחָלִיל, חֲמִשָׁה וְשִׁשָּׁה: לולב וערבה. לולב לנטילה וערבה להקיף המזבח: ששה ושבעה. לפי שפעמים דוחים את השבת והוו להו שבעה, ופעמים שאין דוחין ולא הוו אלא ששה. ולקמן מפרש להו ואזיל: וההלל. לגמור כל שמונה, מה שאין כן בפסח לפי שימות החג חלוקים בקרבנותיהן: והשמחה. לאכול בשר שלמים בזמן המקדש, דכתיב (דברים י''ז) ושמחת בחגך, ואין שמחה בזמן המקדש אלא בבשר שלמים דכתיב (שם כ''ו) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת: סוכה. לישב בסוכה: ונסוך המים. בתמידי החג שחרית: החליל. בשמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים, ומנגנים בחלילים וכנורות. ואותו חליל אינו דוחה לא את השבת ולא את יו''ט:

פרק ג - משנה טו מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה {נה} מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזִירַתּוּ לַמּיִם בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת {נו} מַחֲזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחֲלִיפִין. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, חַיָּב בַּלּוּלָב: מקבלת אשה. את הלולב, ולא אמרינן דמטלטלת מידי דלא חזי לה: ומחזרת למים. שלא יכמושו: בשבת מחזירים. שהרי מהם נטלום היום. אבל לא מוסיפים וכ''ש שאין מחליפין: וביום טוב מוסיפין. אבל לא מחליפים, לשפוך אלו ולתת צוננין מהן, דטרח לתקן מנא: ובמועד. בחול המועד מצוה להחליף. והלכה כר''י: חייב בלולב. לחנכו מדברי סופרים:

פרק ג - משנה יד רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר, מִפְּנֵי {נג} שֶׁהוֹצִיאוֹ בִרְשׁוּת: פטור מפני שהוציאו ברשות. וכגון שלא יצא ידי חובת נטילה בשעה שהוציאו. אבל יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו חייב, דלא טריד מהשתא במצוה לעשותה. והיכי משכחת דלא יצא י''ח נטילה קודם שהוציאו דהא מדאגבהיה נפק ביה, משכחת ליה כגון שהפכו {נד}, שכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר (שמות כ''ו) עצי שטים עומדים, שעומדים דרך גדילתן. אי נמי שהוציאן בכלי דלקיחה על ידי דבר אחר דרך בזיון לאו שמה לקיחה. והלכה כרבי יוסי

פרק ג - משנה יג יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת. לַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, וְנוֹטְלוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וּשְׁאָר יְמוֹת הֶחָג, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ: יום טוב ראשון וכו'. דאמרינן לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביו''ט ראשון לבדו, לפיכך היו מוליכין שם לולביהן מערב שבת {נב}: אין אדם יוצא וכו'. דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, לכם משלכם. ואם נתנו לו חברו במתנה אפילו על מנת להחזיר שמה מתנה, ונוטלו ויוצא בו ואח''כ מחזירו. ואם לא החזירו אגלאי מלתא למפרע דגזול היה בידו מעיקרא ולא יצא ידי חובתו:

פרק ג - משנה יב בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַּמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָשׁ {מט}. וְשֶׁיְּהֵא {נ} יוֹם הֶנֶף כּוּלוֹ אָסוּר: במקדש שבעה. כדדרשינן לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולין שבעת ימים: במדינה. בירושלים, שאף היא כגבולים לענין זה: ושיהא יום הנף. של עומר, דהיינו יום ט''ז בניסן כולו אסור. ובזמן שבית המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום דכתיב (ויקרא כ''ג) עד הביאכם. וכשחרב בית המקדש מותר מן התורה משהאיר המזרח, דאמרינן כתוב אחד אומר (שם) עד עצם היום הזה, דמשמע משהאיר המזרח, וכתוב אחד אומר עד הביאכם, הא כיצד, בזמן דאיכא עומר עד הביאכם, בזמן דליכא עומר עד עצם היום. ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום משום מהרה יבנה בית המקדש {נא} ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח השתא נמי ניכול:

פרק ג - משנה יא מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל, יִכְפּוֹל. לִפְשׁוֹט, יִפְשׁוֹט. לְבָרֵךְ (אַחֲרָיו), יְבָרֵךְ (אַחֲרָיו). הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית, נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג {מח} בְּמַתָּנָה, לְפִי שֶׁאֵין רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ בַּשְּׁבִיעִית: מקום שנהגו לכפול. כל פסוק ופסוק מאודך ולמטה עד סוף ההלל כופלים, לפי שכל אותו הפרק מהודו לה' כי טוב עד אודך כי עניתני כולו כפול במקרא, ומאודך ולמטה אינו כפול, לכך נהגו לכפול המקראות הללו: לברך אחריו. הכל כמנהג המדינה. אבל ברכת הלל לפניו מצוה היא בכל מקום {מו} ואינו תלוי במנהג: הלוקח לולב מחבירו. עם הארץ {מז}: בשביעית. שעם הארץ חשוד על השביעית. ונהי דדמי לולב יכול ליתן לו לפי שלולב עץ בעלמא הוא ואין בו קדושת שביעית, דמי אתרוג אינו יכול ליתן לו, שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן, הלכך צריך שיקח ממנו האתרוג במתנה ולא יתן לו דמיו, שמא לא יבערם עם הארץ בקדושת שביעית:

פרק ג - משנה י מִי, שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין, וּתְהִי לוֹ מְאֵרָה. אִם הָיָה גָדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו הַלְלוּיָהּ: מי שהיה עבד או אשה או קטן וכו'. מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. לכך צריך שיענה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר: ותהא לו מארה. שלא למד {מה}: עונה אחריו הללויה. על כל דבר שהוא אומר, שכך היו רגילין לענות אחר מקרא את ההלל על כל דבר ודבר הללויה

פרק ג - משנה ט וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין, בְּהוֹדוּ {מב} לַה' תְּחִלָּה וָסוֹף, וּבְאָנָא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּאָנָּא {מג} ה' הַצְלִיחָה נָא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטּוֹל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב: והיכן היו מנענעין. השתא מהדר תנא להא דתנינן לעיל, כל לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע, אלמא מצוה בנענוע, והיכן מנענעים: בהודו לה' תחלה. תחלת המקרא: וסוף. סוף המקרא, כי לעולם חסדו. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון. וסוף, הודו אחרון שבסוף ההלל. והכי מסתברא. וכיצד מנענע, מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות {מא}, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. ובהולכה מנענע שלשה פעמים וכן בהבאה וכן בעליה וכן בירידה, על כל אחת ואחת שלשה פעמים: והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד. ואין כך הלכה {מד} אלא כדברי ב''ה: יטול על שלחנו. אם שכח ולא נטל לולב קודם אכילה יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו:

פרק ג - משנה ח אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְמִינוֹ {לח}, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בִמְשִׁיחָה {לט}. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ, בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמָטָּה: בגימוניות של זהב. חוטי זהב כפופין כגימון, כמו הלכוף כאגמון (ישעיה נ''ח), וסובבין האגודה: במינו היו אוגדין אותו למטה. לקיים מצות אגד. וזה לנוי בעלמא הוה {מ}. ורבי יהודה לטעמיה דאמר לולב צריך אגד, הלכך אי אגיד ליה שלא במינו הוו להו ה' מינין. ואנן קיי''ל דלולב א''צ אגד הלכך בהא הלכה כר''מ:

פרק ג - משנה ז שִׁעוּר אֶתְרוֹג הַקָּטָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כַּבֵּיצָה. וּבַגָּדוֹל, כְּדֵי שֶׁיֹּאחֵז שְׁנַיִם {לו} בְּיָדוֹ אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ (אֶחָד) {לז} בִּשְׁתֵּי יָדָיו: רבי יהודה אומר כביצה. והלכה כר''י דפחות מכביצה פסול: ר''י אומר אפילו בשתי ידיו. והלכה כר' יוסי

פרק ג - משנה ו עָלְתָה חֲזָזִית עַל רֻבּוֹ, נִטְּלָה פִטְמָתוֹ, נִקְלַף, נִסְדַּק {לא}, נִקַּב וְחָסַר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִעוּטוֹ {לג}, נִטַּל עֻקְצוֹ {לד}, נִקַּב וְלֹא חָסַר כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר. אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי, פָּסוּל. וְהַיָרוֹק כְּכַרְתִי, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל: עלתה חזזית. כמין אבעבועות דקות {ל}: על רובו. במקום אחד הוא דבעינן רובו, אבל בב' או בג' מקומות אפילו על מיעוטו פסול. ועל פטמתו אפילו כל שהוא פסול, ששם הוא נראה יותר מבשאר מקומות: פטמתו. הדד שבראשו. כמו פטמא של רמון: נקלף פסול. ודוקא שנקלף כולו, אבל מקצתו כשר. ואית דאמרי איפכא נקלף מקצתו פסול, דמיחזי כמנומר, אבל נקלף כולו כשר. והאי נקלף לאו שהוסרה הקליפה עד שנראה הלבנונית שבתוכו, דהאי הוי חסר ופסול, אלא שנקלף ממנו גלד דק ומראהו ירוק כאשר בתחלה: ניקב. נקב מפולש מעבר אל עבר אפילו בכל שהוא פסול {לב}. ושאינו מפולש ואינו חסר כלום כגון שתחב בו יתד עבה, אם הנקב רחב כאיסר פסול, פחות מכאן כשר. והיינו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר, דתנינן לקמן שאינו מפולש ואינו רחב כאיסר: אתרוג הכושי. שגדל כאן והוא שחור, פסול. אבל כושי שגדל בארץ כוש אורחיה הוא וכשר: ורבי יהודה פוסל. והלכה כרבי יהודה. וכל הני פסולים ביו''ט ראשון, אבל ביו''ט שני {לה} עם שאר הימים הכל כשר:

פרק ג - משנה ה אֶתְרוֹג {כה} הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. שֶׁל עָרְלָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה {כז}, לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר. שֶׁל דְּמַאי, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר: של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. דאמר קרא (ויקרא כ''ג) ולקחתם לכם, שיהיה ראוי לכם {כו}: ואם נטל כשר. שהרי יש בה היתר אכילה: ובית הלל מכשירין. דהא חזי לעניים, כדתנן מאכילין את העניים דמאי: בירושלים כו'. אבל חוץ לירושלים לא, דבעינן לכם שיהא ראוי לכם {כט}:

פרק ג - משנה ד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלשָׁה הֲדַסִּים {כ} וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת {כא} לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים {כג}. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, כָּךְ הֲדַס אֶחָד {כד} וַעֲרָבָה אֶחָת: אפילו שנים קטומין. אהדסים קאי. ובגמרא פריך אי קטום פסול והוא מצריך שלשה ליבעי כולהו שלמים, ואי קטום כשר ליכשר שלשתן קטומים. ומסיק דחזר בו רבי ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה הדסים ומכשיר אפילו שנים קטומין. והוא הדין אי לא מייתי להו כלל דקטומין כמאן דליתנהו דמי: אפילו שלשתן קטומין. דלא בעי הדר בהדס {כג}. והלכה כרבי טרפון:

פרק ג - משנה ג עֲרָבָה {יג} גְזוּלָה {יד}. וִיבֵשָׁה, פְּסוּלָה. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פְּסוּלָה. נִקְטַם רֹאשָׁהּ, נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה, פְּסוּלָה {טז}. כְּמוּשָׁה {יז}, וְשֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצַת {יח} עָלֶיהָ, וְשֶׁל בַּעַל, כְּשֵׁרָה: נקטם ראשה פסולה. אף זו אינה הלכה {טו}: צפצפה. מין ערבה ועלה שלה עגול: ושל בעל. שגדלה בשדה ולא בנחל, כשרה. לא נאמר ערבי נחל אלא שדבר הכתוב בהווה {יט}:

פרק ג - משנה ב הֲדַס {יא} הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָסוּל. נִקְטַם {יב} רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרֻבּוֹת מֵעָלָיו, פָּסוּל. וְאִם מִעֲטָן, כָּשֵׁר. וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב: נקטם ראשו פסול. ולית הלכתא כסתם מתניתין, אלא כרבי טרפון דאמר לקמן אפילו שלשתן קטומין כשרים: ענביו. פרי. יש בו שדומה לענבים: מרובות מעליו פסול. לא שנו אלא שחורות או אדומות, אבל ירוקות מינא דהדס הוא וכשר: ואין ממעטין אותן ביום טוב. דה''ל מתקן

פרק ג - משנה א לוּלָב {א} הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ {ג}, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. נִקְטַם {ו} רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, פָּסוּל. נִפְרְדוּ {ח} עָלָיו, כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְאַגְּדֶנּוּ {ט} מִלְמַעְלָה. צִנֵּי {י} הַר הַבַּרְזֶל, כְּשֵׁרוֹת. לוּלָב שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ, כָּשֵׁר: לולב הגזול פסול. דכתיב ולקחתם לכם, משלכם. ולאחר יאוש בעלים נהי דשלו הוא שקונה אותו ביאוש, מכל מקום הוי מצוה הבאה בעבירה {ב}: והיבש פסול. דבכולהו בעינן הדר {ד} וליכא: של אשירה. אילן הנעבד: ושל עיר הנדחת פסול. דלשרפה קאי. ולולב בעי שיעור, והני כיון דלשריפה קיימי אין שיעורן קיים {ה}: נקטם ראשו פסול. דלא הוי הדר: נפרצו עליו. ואינן מחוברין אלא ע''י אגידה {ז}: נפרדו עליו. מחוברים הן בשדרה, אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן כענפי אילן: יאגדנו מלמעלה. אם נפרדו עליו יאגדם שיהיו עולים עם השדרה כשאר לולבים. ואין הלכה כר''י: ציני הר הברזל. יש דקלים שלולבין שלהן עליהן קצרים מאד ואין עולין על אורך השדרה. אם הן ארוכין כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה כשרים: כל לולב שיש בו שלשה טפחים. כנגד אורך ההדס וטפח יותר, כדי לנענע בו, דלולב בעי לנענועי כדלקמן: כדי לנענע בו. תני, וכדי לנענע בו, דהיינו טפח יותר על שלשה טפחים:

פרק ב - משנה ט כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי. יָרְדוּ גְשָׁמִים, מֵאֵימָתַי מֻתָּר לְפַנּוֹת, מִשֶּׁתִּסְרַח {לה} הַמִּקְפָּה. מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג כּוֹס לְרַבּוֹ, וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו: סוכתו קבע. שאם יש לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה {לד}: משתסרח המקפה. משתקלקל {לו} המקפה. כל תבשיל שאינו לא רך ולא קשה אלא קפוי קרוי מקפה. ורוב בני אדם מואסין תבשיל כזה, ובמעט מים מתקלקל לגמרי. ומקפה של גריסין של פול היא ממהרת להתקלקל בגשמים יותר משאר מקפות, ואם ירדו גשמים עד שאילו היה לפניו מקפה של גריסין היתה מתקלקלת, מותר לפנות מיד {לז}: ושפך לו. רבו קיתון על פניו של עבד, כלומר אי אפשי בשמושך. אף כאן גשמים הללו מראין שאין הקב''ה מקבל מעשיהם ברצון:

פרק ב - משנה ח נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה. קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ, חַיָּב {לא} בַּסֻּכָּה. מַעֲשֶׂה {לג} וְיָלְדָה כַלָּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי הַזָּקֵן וּפִחֵת אֶת הַמַּעֲזִיבָה וְסִכֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה בִּשְׁבִיל הַקָּטָן: נשים ועבדים וקטנים כו'. דאמר קרא (ויקרא כ''ג) כל האזרח בישראל, להוציא את הנשים {כט}, דאע''ג דחייבות באכילת מצה ליל ראשון של פסח {ל} אין חייבות בסוכה ליל ראשון של חג: קטן שאינו צריך לאמו. כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא אימא הוי א''צ לאמו וחייב ופחות מכאן פטור. וכן הלכה. ודוקא שקורא ושונה ואינו שותק עד שתבא אמו אליו הוא דנקרא צריך לאמו, אבל קורא פעם אחת ושותק לאו צריך לאמו הוא {לב}:

פרק ב - משנה ז מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ {כה} בַסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, (לֹא כָךְ הָיָה) מַעֲשֶׂה, שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת (רַבִּי) יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִי, וּמְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת, (וְלֹא אָמְרוּ לוֹ דָבָר). אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, מִשָּׁם רְאָיָה {כז}, אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן הָיִיתָ נוֹהֵג, לֹא קִיַּמְתָּ מִצְוַת {כח} סֻכָּה מִיָּמֶיךְ: ב''ש פוסלין. והלכה כב''ש. בין בסוכה גדולה {כו} והוא יושב על פתח הסוכה ושולחנו בתוך הבית, בין בסוכה קטנה שאינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, הכל אסור, גזירה שמא ימשך אחר שולחנו

פרק ב - משנה ו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעוּדוֹת {כב} חַיָּב אָדָם לֶאֱכוֹל בַּסֻּכָּה, אַחַת בַּיּוֹם וְאַחַת בַּלַּיְלָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לַדָּבָר קִצְבָה, חוּץ מִלֵּילֵי יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג בִּלְבָד. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִי שֶׁלֹּא אָכַל לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, יַשְׁלִים בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לַדָּבָר תַּשְׁלוּמִין, עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת א) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת: ארבע עשרה סעודות. ב' סעודות בכל יום לז' הימים: אין לדבר קצבה. אם רצה לאכול לא יאכל חוץ לסוכה. רצה להתענות יתענה ואין נזקקין לו {כג}: חוץ מלילי יום טוב הראשון. דילפינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, מה אכילת מצה לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות {כד}, אף סוכה כן: ישלים בלילי יו''ט האחרון. בליל שמיני עצרת. ואין הלכה כר''א בשתיהן:

פרק ב - משנה ה מַעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִטְעוֹם {יז} אֶת הַתַּבְשִׁיל, וּלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת וּדְלִי שֶׁל מַיִם, וְאָמְרוּ, הַעֲלוּם לַסֻּכָּה. וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק {יח} אֹכֶל {יט} פָּחוּת מִכַּבֵּיצָה, נְטָלוֹ בַמַּפָּה וַאֲכָלוֹ חוּץ לַסֻּכָּה וְלֹא בֵרַךְ אַחֲרָיו {כא}: ואמרו העלום לסוכה. ולא מן הדין, אלא שהחמירו על עצמן. ושמעינן מינה שהמחמיר על עצמו שלא לאכול אפילו אכילת עראי חוץ לסוכה, הרי זה משובח: אוכל פחות מכביצה [נטלו במפה]. משום נטילת ידים {כ}, ומשום ברוכי נטל פחות מכביצה. דאילו משום סוכה הא אמרינן אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה ואפילו יותר מכביצה:

פרק ב - משנה ג הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה אוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה, כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ עַל גַּבֵּי גָמָל, כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. שְׁתַּיִם בָּאִילָן וְאַחַת בִּידֵי אָדָם, אוֹ שְׁתַּיִם בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בָּאִילָן, כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. שָׁלשׁ בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בָּאִילָן, כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָה בְּיוֹם טוֹב. זֶה הַכְּלָל {יא}, כֹּל שֶׁנִּטַל הָאִילָן וִיכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב: בראש העגלה. אע''ג דמטלטלה ולא קביעי: בראש הספינה. שבים, שהרוח שולטת שם ועוקרתה: כשירה. דדירה קרינא ביה {ח}. והוא שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה: ועולין לה ביום טוב. איידי דבעי למתני סיפא אין עולין, תנא רישא עולין: בראש האילן. תיקן מושבו בראשו {ט} ועשה שם מחיצות וסכך: כשרה. בחולו של מועד: ואין עולין לה ביו''ט. דגזור רבנן דאין עולין באילן {י} ואין משתמשין בו שמא יתלוש: שתים באילן. סמך קרקע הסוכה רובה באילן, ועשה סביבה בראש האילן שתי דפנות ואחת עשה בידי אדם בארץ וסמך קרקעית הסוכה באמצע הדופן שעשה בארץ, והגביה הדופן ממנה ומעלה עשרה: או שתים בידי אדם ואחת באילן. הואיל ואם ינטל תפול קרקעית הסוכה, שאין יכולה לעמוד בסמיכת שתים שבארץ, אין עולין לה ביום טוב, דמשתמש באילן:

פרק ב - משנה ג הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה אוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה, כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ עַל גַּבֵּי גָמָל, כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. שְׁתַּיִם בָּאִילָן וְאַחַת בִּידֵי אָדָם, אוֹ שְׁתַּיִם בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בָּאִילָן, כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. שָׁלשׁ בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בָּאִילָן, כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָה בְּיוֹם טוֹב. זֶה הַכְּלָל {יא}, כֹּל שֶׁנִּטַל הָאִילָן וִיכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב: בראש העגלה. אע''ג דמטלטלה ולא קביעי: בראש הספינה. שבים, שהרוח שולטת שם ועוקרתה: כשירה. דדירה קרינא ביה {ח}. והוא שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה: ועולין לה ביום טוב. איידי דבעי למתני סיפא אין עולין, תנא רישא עולין: בראש האילן. תיקן מושבו בראשו {ט} ועשה שם מחיצות וסכך: כשרה. בחולו של מועד: ואין עולין לה ביו''ט. דגזור רבנן דאין עולין באילן {י} ואין משתמשין בו שמא יתלוש: שתים באילן. סמך קרקע הסוכה רובה באילן, ועשה סביבה בראש האילן שתי דפנות ואחת עשה בידי אדם בארץ וסמך קרקעית הסוכה באמצע הדופן שעשה בארץ, והגביה הדופן ממנה ומעלה עשרה: או שתים בידי אדם ואחת באילן. הואיל ואם ינטל תפול קרקעית הסוכה, שאין יכולה לעמוד בסמיכת שתים שבארץ, אין עולין לה ביום טוב, דמשתמש באילן:

פרק ב - משנה ב הַסּוֹמֵךְ סֻכָּתוֹ בְּכַרְעֵי {ד} הַמִּטָּה, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ, פְּסוּלָה. סֻכָּה הַמְדֻבְלֶלֶת, וְשֶׁצִּלָּתָהּ מְרֻבָּה {ז} מֵחַמָּתָהּ, כְּשֵׁרָה. הַמְעֻבָּה כְמִין בַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכּוֹכָבִים נִרְאִים מִתּוֹכָהּ, כְּשֵׁרָה: רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה. רבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן. ואין הלכה כר' יהודה: מדובללת. שלא השכיב הקנים יחד זה אצל זה {ה}, אלא קנה עולה וקנה יורד ומתוך כך חמתה מרובה מצלתה, ואשמעינן מתניתין דאמרינן רואים כאילו היו מושכבים בשוה ואם אז צלתה מרובה כשרה {ו}:

  משנה - סוכה פרק ב - משנה א הַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה בַּסֻּכָּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נוֹהֲגִין הָיִינוּ, שֶׁהָיִינוּ יְשֵׁנִים תַּחַת הַמִּטָּה בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים, וְלֹא אָמְרוּ לָנוּ דָבָר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַעֲשֶׂה בְטָבִי עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה יָשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה, וְאָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַזְּקֵנִים, רְאִיתֶם טָבִי עַבְדִּי, שֶׁהוּא תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲבָדִים פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה, לְפִיכָךְ יָשֵׁן הוּא תַּחַת הַמִּטָּה. וּלְפִי דַרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ, שֶׁהַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ: הישן. לא יצא ידי חובתו. ובלבד שתהא המטה גבוה עשרה טפחים, דאז היא חשובה אהל {א} ונמצא אהל מפסיק בינו לבין הסוכה. ועיקר מצות סוכה אכילה שתיה שינה: נוהגים היינו כו'. דקסבר לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע {ב}. ואין הלכה כרבי יהודה: עבדים פטורים מן הסוכה. דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, וכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה {ג}: ולפי דרכנו למדנו. אע''פ שלא אמר אלא לשיחת חולין בעלמא, שהיה משתבח בעבדו. למדנו שהישן תחת המטה כו':

פרק א - משנה י בַּיִת שֶׁנִּפְחַת וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּיו, אִם יֵשׁ מִן הַכֹּתֶל לַסִּכּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, פְּסוּלָה. וְכֵן חָצֵר שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת אַכְסַדְרָה. סֻכָּה גְדוֹלָה, שֶׁהִקִּיפוּהָ {מא} בְדָבָר שֶׁאֵין מְסַכְּכִים בּוֹ, אִם יֵשׁ תַּחְתָּיו אַרְבַּע אַמּוֹת, פְּסוּלָה: בית שנפחת. גגו באמצעו, והדפנות רחוקות מן הסכך כשר: אם יש מן הכותל לסכר כשר ארבע אמות פסולה. פחות מכאן כשרה. דהלכה למשה מסיני דאמרינן דופן עקומה עד ד' אמות, ורואים תקרת הבית כאילו נעקם ראש הדופן ובא עד הסכך הכשר {לח}. ולא יישן תחתיה {לט}: וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. וסיכך באוירה של חצר, רחוק מכותלי האכסדרה. ואכסדרה הוא מקום מוקף מג' מחיצות {מ}: סוכה גדולה. כל שאילו ינטל הסכך פסול, ישאר בה שבעה טפחים על שבעה טפחים סכך כשר. זו היא סוכה גדולה: שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו. דוקא מן הצד אמרינן שאין סכך פסול פוסל אלא בארבע אמות, משום טעמא דדופן עקומה. אבל באמצע הסוכה פוסל בארבעה טפחים. ואויר שאין {מב} שם סכך כלל בין באמצע בין מן הצד, פוסל בג' טפחים:

פרק א - משנה ח הַמְקָרֶה {לא} סֻכָּתוֹ בַשְּׁפוּדִין אוֹ בַאֲרוּכוֹת {לב} הַמִּטָּה, אִם יֵשׁ רֶוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן, כְּשֵׁרָה {לה}. הַחוֹטֵט בַּגָּדִישׁ לַעֲשׂוֹת בּוֹ סֻכָּה, אֵינָהּ סֻכָּה: שפודין. אין ראוין לסכוך, לפי שאינן גדולי קרקע: [בארוכות] המטה. כלים המקבלים טומאה {לג}: אם יש ריוח ביניהן כמותן. לאו דוקא כמותן ממש ולא יותר, דהא מקום שפוד כפרוץ הוא נחשב, וכשנותן סכך כשר בין שפוד לשפוד אם אין ביניהן אלא כמותן הוי פרוץ כעומד ופסול {לד}. אלא על כרחך הריוח שביניהן משהו יותר מכמותן: החוטט בגדיש. נטל מן העומרים למטה סמוך לארץ ועשה חלל כשעור סוכה והסכך נמצא עשוי ועומד מאליו. והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. אבל אם היה בו חלל טפח {לו} במשך שבעה, עשוי לשם סכך, וחטט בו עד שהגביה את החלל לשעור גובה עשרה {לז} [אין] זו היא עשייתו, שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי, והרי היא כסוכה פחותה מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה

פרק א - משנה יא הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף, אוֹ שֶׁסְּמָכָהּ לַכֹּתֶל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ גַּג, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. מַחֲצֶלֶת קָנִים גְּדוֹלָה, עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. לְסִכּוּךְ, מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַחַת קְטַנָּה וְאַחַת גְּדוֹלָה, עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. לְסִכּוּךְ, מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ {מה} מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה: כמין צריף. שאין לה גג, וראשי הדפנות נוגעות זו בזו מלמעלה [כזה], ומתרחבים והולכים מלמטה: או שסמכה. שהטה ראשי הקנים על הכותל והולכים בשפוע למטה לארץ: מפני שאין לה גג. אינו ניכר מהו גג ומהו כותל. דאהל משופע לאו שמיה אהל אלא א''כ יש לו גג טפח {מג}. והלכה כר''א {מד}: מחצלת של קנים וכו'. במחצלת קטנה כו''ע לא פליגי דסתמא לשכיבה ואין מסככין בה. כי פליגי בגדולה, תנא קמא סבר סתם גדולה לסיכוך עבידא וסתם קטנה לשכיבה. וה''ק מחצלת גדולה סתמא לסיכוך, ואם פירש שעשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ולסיכוך מסככים בה, הכי קאמר, ומחצלת קטנה סתמא לשכיבה, ואם פירש שיהא לסיכוך מסככין בה: רבי אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה. סתמן לשכיבה. ועשאה לשכיבה דקאמר, כלומר עשויות הן מתחלתן סתמא לשכיבה, הלכך אף הגדולה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ואם פירש שהיא לסיכוך מסככין בה. ואין הלכה כר''א:

פרק א - משנה ט הַמְשַׁלְשֵׁל דְּפָנוֹת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, אִם גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים, פְּסוּלָה. מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, אִם גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ עֲשָׂרָה טְפָחִים, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמִּלְּמַטָּה לְמַעְלָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, כָּךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה עֲשָׂרָה טְפָחִים. הִרְחִיק אֶת הַסִּכּוּךְ מִן הַדְּפָנוֹת שְׁלשָׁה טְפָחִים, פְּסוּלָה: המשלשל. מוריד. שהתחיל לארוג הדפנות סמוך לסכך ואורג ובא כלפי מטה: שלשה טפחים פמולה. היינו שיעור שיזדקר הגדי בבת אחת ויכנס, דאמרן דבכהאי גוונא אינה מחיצה: כיון שהגיע לעשרה כשרה. ואפי' אינן מגיעות לסכך ומופלגות ממנו הרבה: רבי יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה. דיו באריגת עשרה: כך מלמעלה למטה. ואפילו גבוהות מן הארץ הרבה. דסבר מחיצה תלויה מתרת. ואין הלכה כר' יוסי: הרחיק את הסיכור. לאו בגובה קאמר, אלא ברוחב, שהניח אויר בין דופן לסכך, באורך הסוכה או ברחבה:

Succah review Perek 1 Mishna 4-8

פרק א - משנה ז תִּקְרָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה {כו}, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְפַקְפֵּק וְנוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְפַקְפֵּק אוֹ נוֹטֵל אַחַת {כט} מִבֵּינְתַיִם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וְאֵינוֹ מְפַקְפֵּק: תקרה. גג העשוי מקורות או נסרים: מעזיבה. הטיט {כז} או הסיד שרגילין ליתן על גבי הקורות והנסרים קרוי מעזיבה: מפקפק. {כח} סותר ומנענע כולן: או גוטל אחת מבינתים. ונותן סכך כשר במקומה. ורבי יהודה לטעמיה דמכשיר לסכך בנסרים {ל}, הלכך בפקפוק סגי. ובלא פקפוק אי אפשר משום תעשה ולא מן העשוי: ר''מ אומר. לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, שכולן מודים שצריך ליטול אחד מבינתים ופקפוק אינו מועיל. ור''מ לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרים. והלכה כר' יהודה שאמר משום בית הלל:

פרק א - משנה ו מְסַכְּכִין בַּנְּסָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר {כד} שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹא יִישַׁן {כה} תַּחְתָּיו: מסככין בנסרים דברי ר' יהודה. בנסרים שיש בהם ארבעה שהוא שעור מקום חשוב דברי הכל פסולה. פחות משלשה דברי הכל כשרה דחשיבי כקנים. כי פליגי משלשה ועד ארבעה, רבי יהודה סבר כיון דלית בהו שעור מקום חשוב לא גזרינן שמא ישב תחת תקרת הבית. ורבי מאיר סבר כיון דנפקי מתורת לבוד {כג} גזרינן שמא יאמר מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת תקרת ביתי. והלכה כר' יהודה

פרק א - משנה ה חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִין, אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן. וְכֻלָּן שֶׁהִתִּירָן, כְּשֵׁרוֹת. וְכֻלָּן כְּשֵׁרוֹת לַדְּפָנוֹת: וחבילי זרדין. מין קנים, ובעודן לחים בהמה אוכלתן, וכשיבשו עומדין להיסק: אין מסככין. כשהן קשורים. ולא מפני שהן פסולים אלא פעמים שאדם בא וחבילתו על כתפו ומעלה ומניחה על גבי סוכה ליבשה ונמלך עליה לסכוך, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי בפסול {כ}, וזה לא נעשה אפילו לצל {כא} אלא ליבש והוי עשוי בפסול: וכולן. הפסולים ששנינו בסכך: כשרים לדפנות. דסוכה סכך משמע ולא דפנות {כב}. הילכך סוכות תעשה לך מגרנך, אסכך משמע ולא אדפנות:

פרק א - משנה ד הִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדְּלַעַת וְאֶת הַקִּסּוֹם וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּהּ, פְּסוּלָה. וְאִם הָיָה סִכּוּךְ הַרְבֵּה מֵהֶן, אוֹ שֶׁקְּצָצָן, כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא {יז} מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ {יח}, אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, מְסַכְּכִין בּוֹ: הדלה עליה. הגביה על גבה: קיסום. אידרא בלע''ז, והיא נדלה כגפן וכדלעת: פסולה. לפי שאין מסככין במחובר {טו}: ואם היה הסכוך הרבה מהם. שהיה שם סכך כשר הרבה יותר מהגפן והדלעת, כשרה. והוא שחבטן {טז} וערבן עם הסכך כשר ואין נראין בעין, דסכך כשר רבה עליהן ומבטלן כשהן מעורבין: או. שקצצן. אף לאחר שסכך בהן, כשרה. והוא שינענעם לאחר קציצה, דאי לאו הכי פסולה דאמרה תורה (דברים ט''ז) חג הסוכות תעשה, ולא מן העשוי, כלומר כשתעשה תהא ראוי לסוכה, ולא מן העשוי בפסול, שאין ראוי לסוכה ואתה מתקנה כי הא דמכשר לה בקציצה ולא הדר סתר לה. אבל כשמנענע הוי כסותר וחוזר ומסכך. שמגביה כל אחד לבד ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו: כל דבר שאינו כו'. לאפוקי כלי עץ ובגדי פשתן ומחצלאות, שאע''פ שגדוליהם מן הארץ אין מסככין בהן הואיל ומקבלין טומאה: וגידוליו מן הארץ וכו'. דכתיב חג הסוכות [תעשה לך באספך] מגרנך ומיקבך, בפסולת גרן ויקב הכתוב מדבר, כלומר מן הנשאר אחר שאספת הגורן והיקב כגון קשין וזמורות מהם עשה סוכה {יט}:

פרק א - משנה ג פֵּרַס עָלֶיהָ סָדִין מִפְּנֵי הַחַמָּה, אוֹ תַּחְתֶּיהָ מִפְּנֵי הַנְּשָׁר, אוֹ שֶׁפֵּרַס עַל גַּבֵּי הַקִּינוֹף {יב}, פְּסוּלָה. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל גַּבֵּי נַקְלִיטֵי {יד} הַמִּטָּה: נשר. שלא יהו עלין וקסמין יורדין על השלחן {י}. פ''א שלא ינשרו העלין לאחר שיבשו ותשאר הסוכה חמתה מרובה מצלתה {יא}. וסדין דבר המקבל טומאה הוא ופסול לסכך. ודוקא מפני הנשר, אבל לנאותה כשרה: או שפירס על גבי הקינוף. כלומר או אפילו לא פרסו מפני הנשר, אלא לנוי על מטתו ע''ג הקינוף שהן ד' קונדסין לד' רגלי מטתו שהן גבוהין {יג} ומניח כלונסות מזה לזה על גביהן ופירס סדין עליהם והרחיקו מן הסכך דהשתא לא מסכך בדבר המקבל טומאה דהא לאו לסכוכי שטחיה התם פסולה משום דאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהם: אבל פורס הוא ע''ג מטה שיש לה נקליטין. שאינן אלא שנים והן יוצאין באמצע המטה אחד למראשותיה ואחד לרגליה ונותנין מזו לזו [כלונסא ופורס עליו סדין] ומשום דאין לה גג טפח רחב מלמעלה לא מקרי אוהל:

פרק א - משנה ב הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ תַחַת הָאִילָן, כְּאִלּוּ {ז} עֲשָׂאָהּ בְּתוֹךְ הַבָּיִת. סֻכָּה עַל גַּבֵּי סֻכָּה, הָעֶלְיוֹנָה כְּשֵׁרָה, וְהַתַּחְתוֹנָה פְּסוּלָה {ח}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵין דִּיּוּרִין בָּעֶלְיוֹנָה, הַתַּחְתּוֹנָה כְּשֵׁרָה: כאלו עשאה בתוך הבית. ופסולה: תחתונה פסולה. דשני סככין יש לה. וקרא קא פסיל סוכה שתחת הסוכה: אם אין דיורין בעליונה. שאינה ראויה לדירה, כגון שאין גג התחתונה יכולה לסבול כרים וכסתות של עליונה. ולא נחלקו ת''ק ורבי יהודה כשאינה יכולה לסבול כלל, דבהא כולי עלמא מודו שהתחתונה כשרה בסכך העליונה, שהגג שלה אינו חשוב גג, ולא הויא סוכה שתחת הסוכה. ואם היא בריאה ויכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה, כ''ע לא פליגי שהיא פסולה. כי פליגי כשיכולה לקבל ע''י הדחק, כגון שגג התחתונה מתנועע ורופף מכרים וכסתות של עליונה, ת''ק סבר דבהכי מקרי סוכה שתחת הסוכה ופסולה, ור''י סבר כיון שאינה מקבלת כרים וכסתות של עליונה אלא על ידי הדחק, אינו חשוב גג, ואין זו סוכה שתחת הסוכה {ט}. ואין הלכה כר''י:

פרק א - משנה א סֻכָּה שֶׁהִיא גְבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, פְּסוּלָה {ב}. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. וְשֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְשֶׁאֵין לָהּ שָׁלשׁ דְּפָנוֹת, וְשֶׁחַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָתָהּ, פְּסוּלָה. סֻכָּה יְשָׁנָה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְאֵיזוֹ הִיא סֻכָּה יְשָׁנָה, כָּל שֶׁעֲשָׂאָהּ קֹדֶם לֶחָג שְׁלשִׁים יוֹם. אֲבָל אִם עֲשָׂאָהּ לְשֵׁם חַג, אֲפִלּוּ מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה, כְּשֵׁרָה: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. דסוכה דירת עראי בעינן דכתיב (דברים ט''ז) חג הסכות תעשה לך שבעת ימים, אמרה תורה עשה סוכה לשבעת ימים. ולמעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע {א}: ור''י מכשיר. דסבר סוכה דירת קבע בעינן. ואין הלכה כר''י: ושאינה גבוהה י' טפחים פסולה. דדירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה {ג}: ושאין לה ג' דפנות. דכתיב בסכת בסכת בסוכות, שנים חסרים ואחד מלא, חד לסכך דפירוש סכה סכך, פשו להו תלתא לג' דפנות. אתיא הלכה למשה מסיני ובצריה לדופן חדא ואוקמיה אטפח, נשארו שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. לפיכך סוכה שיש לה שתי דפנות זו אצל זו, עושה דופן ג' שיש בו טפח ומשהו ומעמידו בפחות מג' סמוך לאחד משתי הדפנות, שכל פחות מג' כלבוד דמי, ונחשב כאילו הוא דופן של ד' טפחים ונמצא רוב דופן עשוי, והרי יש לסוכה זו ג' דפנות. וצריך לעשות לה צורת פתח {ד}. ואם שתי הדפנות הם זו כנגד זו וביניהן מפולש, מביא פס שיש בו ד' טפחים ומשהו ומעמידו בפחות מג' סמוך לאחד משתי הדפנות ונחשב כאילו יש בפס זה ז' טפחים שהוא שעור הכשר סוכה לארכה ולרחבה, שהסוכה צריכה שתהא ז' על ז' כדי שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, ו' על ו' לראשו ורובו, וטפח על טפח לשולחנו: ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. הא בשוין, שהחמה כצל כשירה. ודוקא שהן שוין מלמטה בקרקעית הסוכה, דבידוע שלמעלה בסכך צלתה מרובה מחמתה, דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאסתירא {ה} מלרע: בית שמאי פוסלין. דבעו סוכה לשמה {ו}, וזו סתם נעשית. ואילו תוך שלשים לחג כיון ששואלים בהלכות החג ל' יום קודם לחג, סתם העושה סוכה לשם חג הוא עושה, אבל קודם ל' סתמא לאו לשם חג הוא: וב''ה מכשירין. דלא בעו סוכה לשם חג:

פרק ח - משנה ט הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים {כג} מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ {כד}, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, (ויקרא טז) מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ, עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי {כה} עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל: אחטא ואשוב אחטא ואשוב. תרי זימני אין מספיקין בידו וכו' שכיון שעבר עבירה ושנה בה שוב אינו פורש ממנה, לפי שדומה עליו כהיתר:

פרק ח - משנה ח חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי {יט} מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תוֹלָה עַד שֶׁיָּבוֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר: חטאת ואשם ודאי. מכפרים עם התשובה. ולא חש התנא להזכירה, דמסתמא כשהוא מביא חטאתו ואשמו כבר עשה תשובה, שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן {כ}: אשם ודאי. כגון אשם גזילות ואשם מעילות: על עשה ועל לא תעשה. הניתק לעשה, תשובה מכפרת. אבל לא תעשה שיש בה מלקות, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ומסקנא דמלתא בגמרא, שאם הזיד בעשה ובלאו הניתק לעשה, או שגג בלא תעשה שיש בו מלקות ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו {כא}. ואם הזיד בלאו שיש בו מלקות, תשובה תולה ויוה''כ מכפר. ואם שגג בחייבי כריתות ומיתות בית דין, החטאת מכפרת עם התשובה {כב}. ואם הזיד בהם, תשובה ויום כפורים תולין, ויסורין ממרקין. והני מילי כשלא חלל את השם, כלומר שלא חטא והחטיא אחרים, אבל אם חלל את השם אין כפרתו נגמרת עד שימות. וכל זה בזמן שאין שם שעיר המשתלח, אבל בזמן שיש שעיר המשתלח הוא מכפר על כל העבירות קלות וחמורות, חוץ מעבירות שבין אדם לחברו שאין מתכפר לו עד שירצה את חברו:

Review Yoma Perek 8 Mishna 3-7

פרק ח - משנה ז מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם {יח} סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מְפַקְחִין עָלָיו אֶת הַגָּל. מְצָאוּהוּ חַי, מְפַקְּחִין עָלָיו. וְאִם מֵת, יַנִּיחוּהוּ: מפקחין עליו. חופרין את הגל ומחפשין אחריו. ואם בדקו עד חוטמו, בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה, ולא מצאו בו נשמה, בידוע שהוא מת ושוב אין מפקחין עליו, דכתיב (בראשית ז') כל אשר נשמת רוח חיים באפיו: מצאוהו חי מפקחין עליו. לא נצרכה אלא שראו בו שא''א שיחיה אלא חיי שעה ומיד הוא מת, קמ''ל דמפקחין עליו בשביל אותו חיי שעה: מת אין מפקחין עליו. הא קמ''ל, דאפילו לדברי האומר מצילין את המת מפני הדליקה, בהא מודה דאין מפקחין. דגבי דליקה התירו לטלטל המת ולהוציאו, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי מתוך שאדם בהול על מתו. אבל הכא אי לא שרית ליה לפקח את הגל מאי אית ליה למעבד דתהוי אסורא דאורייתא דנשרי הא מקמי הא: