The Daily Sicha השיחה היומית

[המשך] ועפ"י הנ"ל יובן מ"ש [בשני דפ' תולדות] "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" – "ויברכהו ה'" בסוף, אף שלכאו' זוהי הסיבה ל"וימצא .. מאה שערים"? כי העבודה, "ויזרע יצחק וגו'", צ"ל באתערותא דלתתא ובכח עצמו. ולכן כאשר מגיע מקום קשה כמו "ארץ ההיא", או זמן קשה כמו "שנה ההיא", או שניהם יחד, אין להתייאש ולומר שאין בכחו לפעול וכו', כי מכיון שבהשג"פ נמצא הוא במצב זה ויש לו את הידיעות "לזרוע" וכיו"ב, מוכח שעליו להתייגע ולהתעסק בזה. ואז, כאשר רואים מלמעלה שהוא מתייגע בכל כוחו, הנה "ויברכהו ה'" – נותנים לו מלמעלה שלא בערך יגיעתו. וכמשנת"ל בהענין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה": שגם בעניני "חוצה" בהם הוא מתעסק כמו עניני מסחר ומאכל ומשקה – "זורע דגן", צ"ל ניכר שכל ענינם אינם אלא כלי ל"מעיין" עצמו, עד ש"ח"ו דגן זרע". ואז "ויברכהו ה'" בגו"ר. משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה

עה"פ [בשני דפ' תולדות] "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" מצינו לכאו' ב' פירושים הפכיים מן הקצה אל הקצה: 1) יצחק זרע דגן כפשוטו ומצא "מאה שערים" - "שאמדוה כמה ראוי' לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות הי'" (רש"י ממדרשים) 2) מ"ש בפרקי דר"א "וכי יצחק אבינו דגן זרע חס ושלום?!" אלא הכוונה ש"זרע (מצות) מעשרות" (ע"ד "זורע צדקות") - הוא הפריש מעשר מממונו. וי"ל שבזריעת דגן ישנם ב' אופנים: ש(רק) העיקר אצלו הוא המעשרות, אבל את השאר קיים אצלו עכ"פ כמציאות של "טפל" ("כל מעשיך לשם שמים"), וזהו ה"זריעת דגן" של יצחק עפ"י נגלה, וע"ז בא הפדר"א ואומר ש"חס ושלום" לומר שיצחק, א' מהאבות ש"הן הן המרכבה" שאין לו שום מציאות לעצמו, "דגן זרע" באופן כזה! אלא כל מציאותו של ה"זריעת דגן" ("דרכיך") שלו היתה רק "כלי" ל"דעהו"! ע"ד עטיפת הטלית הוא רק ה"כלי" לקבלת עומ"ש במעשה וכיו"ב. ג' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה

שיעור היומי בספר המצוות להרמב"ם – מצוה חלה, כמ"ש "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה". הביאור בעבודה: בכל צרכיו של האדם, הרי לכל לראש, עוד לפני שנהנה בעצמו, עליו להרים מעניני חולין אלו ולהעלותו לקדושה. ולדוגמא: כאשר הוא פותח את היום באמירת "מודה אני לפניך וכו'", הנה עי"ז פועל הרמה בכל עניני אכילה ושתי' וכיו"ב במשך היום, שנעשים ענינים של קדושה. (ועי"ז יוכל גם לנצח את היצה"ר שמנסה לשכנעו לאכול דבר שאסור וכו'). משיחת יום ד' פ' שופטים, ד' אלול ה'תשמ"ה, להתלמידים ולהתלמידות דמחנות קיץ יומיים – "צבאות השם" – שיחיו

הוראה נפלאה ממ"ש רש"י עה"פ [בחמישי דפ' חיי שרה] "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" "ויביאה האהלה והיא שרה אמו כלומר ונעשית דוגמת שרה שכל זמן ששרה קיימת הי' נר דלוק מערב שבת לע"ש . . ומשמתה פסקו ומשבאת רבקה חזרו": רבקה, שהיתה אז בת ג' שנה, הדליקה נש"ק! ועוד: הרי גם אברהם הדליק נש"ק (עפ"י הדין שכשאין האשה מדליקה נש"ק אז הבעל חייב להדליק) ובכ"ז הדליקה גם בעצמה! ועוד: הענין ד"נר דלוק מע"ש לע"ש" לא הי' אצל אברהם אבינו אלא אצל שרה, ואצל רבקה ‏–‏ ילדה בת ג' שנה! וזוהי ההוראה שגם בנות שלפני בת-מצוה ידליקו נש"ק עם ברכה וכו'. משיחת כ"ף מרחשון ה'תשל"ה

"אמר ר' אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה [בפ' חיי שרה] והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה". הטעם לזה גופא ש"פרשה של אליעזר כפולה וכו'", הוא, מכיון שפרשה זו קשורה עם שידוך יצחק ורבקה, דהו"ע חיבור בחי' מ"ה וב"ן, שהו"ע כללי לכל הדורות. דע"י כל מצוה נפעל הענין דחיבור מ"ה וב"ן – החיבור בין האדם העושה את המצוה – מ"ה, עם הדבר הגשמי בו מקיים את המצוה ומזככו – ב"ן. אלא דבכל המצוות ה"ז ענין פרטי, משא"כ בנוגע לשידוך יצחק ורבקה, נוסף לזה שהי' זה פעם הראשונה – הנה זה הי' הכלל שממנו נמשך ענין זה בהעבודה במשך כל הדורות, שבשעה שאדם לומד ענין בתורה או מקיים מצוה הנה עי"ז נפעל הענין דיחוד מ"ה וב"ן כפי שהוא בבחי' עתיק וכו'. חלק מהמאמר ד"ה אמר ר' אחא יפה שיחתן וכו', מוצאי ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ה'תשל"ט

יציאת אליעזר בשליחות אברהם אבינו, ש"אחד הי' אברהם", מא"י, שכבר אז היתה בקדושה יתירה, לחו"ל – היתה ירידה גדולה ביותר, ודוקא עי"ז נפעל השידוך הראשון בין שנים כאלו שכבר בזמן שנשתדכו היו שייכים ליהדות, וביצחק הי' העילוי שנפעל בו ע"י מצות מילה וגם גודל העילוי דענין העקידה (וכמובן בפשטות גודל העילוי שבזה ובפרט עפ"י פנימיות הענינים). וזהו הביאור על כללות הענין שבנ"י נמצאים בחו"ל, ועוד – בגלות ש"גלינו בארצנו", ושואלים: היתכן?! למה עשה הוי' ככה?! – הרי שכדי לבנות כל עם ישראל מתחיל מיצחק ש"ביצחק יקרא לך זרע" – הי' צורך ללכת גלות, לחו"ל! משיחת אור ליום ג' פ' חיי שרה, כ"ף מרחשון ה'תשמ"ב

1) ביום כ' מרחשון "גובר מזלו" של כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בכל שנה ושנה באופן של "מעלין בקודש". 2) השייכות דמזמורי תהלים למספר השנים נמשכת גם לאחרי ההסתלקות מעלמא דין, "יש בגר בקבר", וכיודע הסיפור ע"ד המאמר שאמר בעל יום ההולדת בג"ע על פסוק בתהלים המכוון למספר שנותיו כמה שנים לאחרי הסתלקותו. 3) הוספה בציפי' לגאולה, שהיא מהענינים העיקריים של בעל יום ההולדת, כמבואר בשיחה הידועה דשמח"ת [כל היוצא למלחמת בית דוד וכו']. 4) הוראה ממ"ש השני דפ' חיי שרה "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל": "מעשה אבות סימן לבנים" – שעושה ופועל את הדבר אצל הבנים, שאצל כאו"א ישנו הענין ד"בא בימים", שלימות העבודה בכל יום ויום, ו"ה' ברך גו' בכל", שכולל את כל הברכות, ולא נותר אלא לפעול השידוך והנישואין דיצחק ורבקה (יחוד מ"ה וב"ן) – הגאולה, שזירוזה – ע"י ענין הצדקה וכו'. ב' חלקים משיחת יום ב' פ' חיי שרה, כ"ף מרחשון ה'תשמ"ט

צ"ל מהי ההוראה לכאו"א ממ"ש רש"י עה"פ [בראשון דפ' חיי שרה] "שני חיי שרה"‏ – ‏"כולן שוין לטובה"? כיצד אפשר לתבוע מכאו"א, גם מי שעברו רוב שנותיו וחלק מהם היו במעמד בלתי-רצוי, שכל שנותיו יהיו שוין לטובה?! והביאור: בכח כאו"א לתקן גם את העבר ע"י עבודת התשובה! ובזה יובן גם מ"ש בתניא ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך"‏ – ‏והרי ענינו של בינוני הוא "שלא עבר עבירה מימיו"?! מכיון שע"י עבודת התשובה (מאהבה) יכול להפוך גם את הזדונות לזכיות ממש. וזוהי ההוראה הנצחית מ"שני חיי שרה": בכחו של כאו"א להיות במעמד ומצב של "כולן שוין לטובה" ע"י עבודת התשובה! וככל מצוה‏ – ‏יש לעשותה מתוך שמחה. ובפרט השמחה ע"ז שה' נתן לו את היכולת לתקן את העבר. חלק ממאמר ד"ה ויהיו חיי שרה, כ' מרחשון ה'תשמ"ה

הדרך היחידה להשמר מהיצה"ר, ש"צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", הוא ע"י לימוד פנימיות התורה, ענינו של יצחק (כמ"ש בזהר [ונת' בהתוועדות]). ובפרטיות יותר, ענינו המיוחד של יצחק הוא בב' ענינים: 1) מעולם לא יצא מא"י – "ארץ אשר .. תמיד עיני ה' אלקיך בה וגו'". וההוראה: אין לצאת מה"ציור" דא"י ברוחניות – יש להרגיש כל הזמן שהנה ה' עומד לידו ומביט עליו על כל צעד וצעד. וכמ"ש בתניא פמ"א, שעל האדם להתבונן איך שהקב"ה "מניח את העליונים ותחתונים" ונעמד לידו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. 2) מסנ"פ ברצון הטוב. כפי שמצינו בעקידה, שגם כאשר הבין שהוא הולך להשחט, הלך עם אביו באותו אופן כמקודם לזה – "וילכו שניהם יחדיו", אע"פ שידע שהציווי על העקידה נאמר לאברהם ולא לו, ולא יוכל לתבוע ע"ז שכרו בעוה"ב.. . וכדי לבוא להכרה זו, גם למי שלומד (נגלה ד)תורה, ה"ז דוקא ע"י לימוד פנימיות התורה, שדוקא עי"ז תהי' "יראתו קודם לחכמתו". משיחת י"ג תמוז ה'תשט"ו

קריה"ת של יום א' דר"ה מתחיל ב"וה' פקד את שרה וגו'" [רביעי דפ' וירא], שה' בירך את שרה בבן (שע"י הי' המשך לעם ישראל) וקיים הבטחתו בפועל ממש. ועד"ז מברך ה' כאו"א בבנים שייקראו בני אברהם יצחק ויעקב ובבנות שייקראו בנות שרה רבקה רחל ולאה, ומקיים הבטחותיו. ובהמשך מסופר ע"ד החינוך שיצחק קיבל, עד כדי מס"נ (עקידת יצחק), ואיך שדוקא שרה התמסרה במיוחד לחינוך שלו, שעם היותו ילד יהודי היחיד בכל דורו, והיא היתה גומלת חסד בטבעה ואפי' לערביים - לא התחשבה בכ"ז ושמרה עליו שלא יהי' לו עסק עם גויים וגוי'שקייט, ודוקא כך זוכים שהילד גודל באופן ד"הרבה ארבה את זרעך" ורואים ממנו נחת אמיתי! משיחת כ"ז אלול ה'תש"מ, לנשי ובנות חב"ד תחיינה

נת"ל שגדרו של עיר הנדחת הוא שמ"רבים" נעשה מציאות אחת, וענין זה שייך בעצם רק בקדושה ובבני ישראל מצד נשמתם שמקושרת עם ה' אחד וכו', אלא שמצד ענין ה"בחירה" יש מציאות כזו גם בצד ההפכי - ע"ז, אבל גם שם ה"ז רק בגלל שמדובר בבנ"י. וזה שמובא בירושלמי שמשפט סדום [שברביעי דפ' וירא] הי' בדוגמת עיר הנדחת, אע"פ שלא מדובר בבנ"י, שלכן "ממונו של לוט יוכיח" שגם ממונם של צדיקים שבעיר הנדחת אבד, הוא מפני שכל הענין ד"ונפלינו אני ועמך וגו'" התחיל במ"ת דוקא, ולפנ"ז היו כולם בשווה. ואף ש"אין למדין מלפני הדיבור", הנה כאן אין למדין דין אלא מציאות: שממונם של צדיקים אינו מציאות בפ"ע אלא חלק ממציאות העיר (ובמילא בא הדין שממונם אבד). וההוראה: גם לצדיק אסור להתבודד ולהשאיר את "חלקו בעולם" בסביבה של "ערי הנדחת", אלא עליו להוציאו משם לבררו ולהעלותו לקדושה. ב' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה

ג' הוראות משיעור רמב"ם היומי (הל' תרומות פ' ד-ו): 1) (רפ"ד) "עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות וכו'": הענין דאהבת ישראל - למרות ההתחלקות שביניהם בכחו של יהודי לעשות מצוה עבור חבירו, ועד שחבירו מקבל ע"ז שכר כמי שמקיים המצוה! 2) (רפ"ה) "אין תורמין אלא מן היפה שנאמר בהרימכם את חלבו ממנו": את השעות הכי יפות שבמשך היום יש להקדיש לעניני תורה ומצוות. 3) ברפ"ו מבאר שתרומה מותרת לעבד כנעני של הכהן, ומוסיף שגם "עבד כהן שברח.. הרי הן אוכלין"!: כל יהודי הוא "עבד" של ה' שנק' כהן, וזהו הלימוד שאפי' "עבד כהן שברח", היהודי נכשל באיזה ענין בלתי-רצוי, נותן לו ה' משל ה', כי "אע"פ שחטא - ישראל הוא" ורק "יצרו תקפו" ובודאי יחזור למעמדו ומצבו האמיתי - "עבד כהן". ב' חלקים משיחת י"ט סיון ה'תשמ"ז

גם אלו שהם בבחינת "זבולון", "עסוק בפרקמטיא", ותכליתם היא נתינת הצדקה, עליהם להכליל בה גם ענין התורה: 1) שיתמכו בלומדי תורה, ועי"ז מקבלים הם חלק בלימוד התורה (אם מתנים א"ז קודם הלימוד, כמבואר בשו"ע). 2) כשנותנים צדקה לעני, הנה (אע"פ שיש לעזור לו בלי שום תנאי, אבל) אם הוא מחי' את גופו, עאכו"כ שעליו להחיות גם את נשמתו ולהביאו גם "לחיי עוה"ב". ואפי' אם הלה לא ביקש את עזרתו בזה, הרי אדרבה, זה מוכיח שהוא "חולה" מסוכן עוד יותר! וע"ד שמצינו באברהם אבינו, מכניס אורח שאין כמוהו, שלאחרי שהביא אכילה ושתי' אפי' לערביים, לימד אותם שיש לברך לה' ע"ז, שהבנת דבר זה, שהעולם שייך להקב"ה וכו', באה דוקא ע"י לימוד התורה. ועד"ז כשמזכים אחרים במצות הצדקה יש 1) לפעול עליהם שיהיו מ"תמכין דאורייתא", 2) ללמוד אתם קצת תורה! ‏משיחת י"ט כסלו ה'תשל"ב

ב' אופנים בפירוש הפסוק "ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'" [שבתחילת פ' לך לך]: א) מלמעלה למטה: "אברם" - אב רם - בחי' "שכל הנעלם מכל רעיון", וממקום זה הי' צ"ל ירידת נשמת אברם עד לארץ הלזו התחתונה. והסדר הוא: "מארצך" - בחי' הרצון, ואח"ז "וממולדתך" - מדות הנולדים מן המוחין, ואח"ז "מבית אביך" דרגא שלמטה יותר (כמבואר בכ"מ), ואח"ז "אל הארץ" - בחי' המלכות. ועד"ז הוא בירידת כל נשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אבל ע"י הירידה נעשה "אשר אראך" - מתגלה מעלות הנשמה וכו'. ב) מלמטה למעלה: כבפשטות הענין שאברם עלה מחרן לארץ ישראל. וברוחניות ה"ז העלי' (מתחיל) ממקום שהוא "חרון אף של עולם" ולמעלה. והסדר הוא: "מארצך" - רצון בלתי רצוי, ואח"ז "וממולדתך" - רגיליות, ואח"ז "מבית אביך" - מוחין ומדות, וכו' עד שהוא מתעלה "אל הארץ אשר אראך" - רצון האמיתי, רצון קונו. חלק מהמאמר ד"ה לך לך מארצך וגו', אור לז' מרחשון ה'תשמ"ו

סיום בנין ביהמ"ק הראשון ע"י שלמה הי' בחודש חשון. ומכאן ההוראה עד כמה יש לייקר ולהעריך חודש זה שיש בו ברכה מיוחדת זו. וזה שייך לכל בנ"י, שהרי כל בנ"י השתתפו בבנין ביהמ"ק. ומזה מובן גם שחודש חשון מסוגל ביותר לבנין ביהמ"ק השלישי, וכאו"א יכול להשתתף בזה ע"י שמוסיף בתומ"צ ואהבת ישראל. בחודש חשון עצמו ישנם ימים מיוחדים שהם מסוגלים ביותר: שבעה בחשון: היום שבו הי' מגיע ה"אחרון שבישראל לנהר פרת", בלכתו מירושלים (לאחרי שעלה לרגל) לשוב לביתו. ובעבודה – זהו היום שבו מתחילים לפרק את ה"מטען" הרוחני שנאסף בחודש תשרי על כל השנה כולה. ט"ו בחשון שבו "קיימא סיהרא באשלמותא", דכללות הענין דחידוש הלבנה, שמיום ליום נוסף באור הלבנה עד מילואה בשלימותה בט"ו בחודש, נותן עידוד לבנ"י, "שהם – בנ"י – עתידים להתחדש כמותה", שגם בזמן הגלות יש להתנהג כרצונו ית', ועי"ז זוכים "להתחדש כמותה" בגאולה עתידה. ג ' חלקים משיחת יום ג' דפ' נח, ב' מרחשון ה'תשמ"ג, לילדי "צבאות ה'"

על מה שאמר ה' לאברהם [בשיעור חומש דיום חמישי פ' לך לך] "אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד", ענה לו: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי [בלי יורש] ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר" ["שרדף המלכים עד דמשק", "דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים"]. הטעם שהוסיף את מעלות אליעזר: טבע האדם הוא שרוצה שהענינים שהוא השקיע בהם ימשיכו בהצלחה, ושהאידיאלים שלו יפורסמו בעולם. ובכך רואים מטרת חייהם. באה התורה ומאירה שהשמחה והשכר האמיתי הוא כאשר יודע שכ"ז יימשך לא ע"י אחר, אפי' אם הוא עבד מסור כמו אליעזר, אלא ע"י הילד שלו. וההוראה: ה"מלחמה" עצמה עבור הפצת התורה לא מספיקה אלא צריך לדאוג שגם "די אייגענע קינדער" ימשיכו בזה. וזהו הטעם שגדולי ישראל השקיעו כ"כ בענין החינוך. ומפני חשיבות הענין – אין לעצור גם בפני קשיים, "קרבנות" (וזהו הקשר לענין ה"קרבנות" שבהמשך הפרשה). שיחת יום ה' פ' לך לך, ו' מרחשון ה'תשכ"ד, לעסקני ישיבת תומכי תמימים ליובאַוויטש, בחדרו הק'

מבואר בארוכה בכ"מ שעבודת התפלה צ"ל לאחרי הקדמת ההתבוננות וכו'. ובעצם ה"ז דין בשו"ע "קודם התפלה יחשוב מרוממות הא-ל ושפלות האדם". ופלא גדול ביותר שלא שמים לב לזה. ומסתבר שכן צ"ל גם לפני תפילות מנחה וערבית. אלא שבנוגע לתפלות אלו יש מקום לומר שההתבוננות שלפני תפילת שחרית פועלת על שאר תפילות היום, כמו פעולת אמירת ק"ש קודם תפילת שחרית על תפילת מנחה או נתינת צדקה קודם תפילת שחרית על תפילת ערבית וכו'. אלא שיש לחלק בין ענינים אלו שהם רק "הקדמה" או הכשרה" לתפילה לענין התבוננות הנ"ל שהיא תוכן התפילה עצמה – כדי שהמתפלל ירגיש "כעבדא קמי' מרי'". ועכ"פ בנוגע לתפילת שחרית ה"ז לכל הדעות (וכדי ללמד זכות י"ל שאם מתפללים בצבור, מוציא א' מהם בזה ידי חובת האחרים...). משיחת א' דר"ח מרחשון ה'תשמ"ב

1) פ' לך לך בא לאחרי פ' נח. והביאור: כדי להגיע להליכה אמיתית שלא בערך, "לך לך" – לעצמיות הנשמה, ה"ז דוקא מכח המנגד – קשיים ונסיונות, "מים רבים", ונעמדים נגדם. ועי"ז – "ואגדלה שמך וגו'". וזוהי השליחות דכאו"א: "ללכת" ולעזוב את "ארצך" – רצונות האישיים, "מולדתך" – הרגיליות, ו"בית אביך" – "באַלעבאַטישע" הנחות שכליות, ואז מובטחים שלא רק שה"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", ואדרבה – "והי' ברכה". 2) המקום והזמן משפיע על האדם, ולכן עבודתו צ"ל בהתאם למעמד ומצב של אותו מקום וזמן. א' ההוכחות לזה היא ממ"ש [בראשון דפ' לך לך] שכאשר אברהם הגיע למצרים אמר לשרה "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ו"עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות וכו'". והקשו, דא"כ מה גרם לו להסתכל בה אז?! אלא מכיון שזו היתה הקליפה של מצרים, ה"ז השפיע אפי' על אברהם! וכידוע הסיפור שאדה"ז הבטיח לנכדו אחרי חתונתו שאם יוריד את ה"קאָלנער" (צאורון) מה"קאַטינקע" שלו ה"ה מבטיח לו "אתי עמי במחיצתו"! מפני שבמדינה ההיא היתה אז התגברות הקליפה של לבושים ואדה"ז רצה לשבור אותה בעניו זה. 1) ב' חלקים משיחת מוצש"ק פ' נח, אור לז' מרחשון ה'תש"מ 2) משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ג

[המשך] ועפי"ז מובן בפשטות כיצד יכולים כל בנ"י להיות "כאיש אחד בלב אחד" מבלי הבט על החילוקים שביניהם – כי ה', שהוא אחדות פשוטה, הוא הלב של כל בנ"י, "צור לבבי", והרי הדם עם החיות שבו שבא מה"לב – פליג לכל שייפין" בשווה. והמעשה הוא העיקר: יש לנצל הזדמנות זו, יום שהוא ל' תשרי ואדר"ח חשון, להחליט החלטות טובות בנוגע לענינים שלוקחים מחודש תשרי על החודש שלאח"ז, וע"י שכל א' מתקשר עם ה"תוך" של חבירו, ה"חלק אלוקה ממעל ממש", ה"צור לבבי", הנה ה"כולנו כאחד" ממהר את הגאולה האמיתית והשלימה, וגם לפנ"ז יש את ה"לכל בנ"י הי' אור במושבותם", ובמילא היציאה מהגלות היא "ביד רמה", והולכים – ה"יחידה" הפרטית יחד עם "יחידו של עולם" – לקבל פני משיח צדקנו, "יחידה" הכללית, בארצנו הק'. משיחת א' דר"ח מרחשון ה'תשמ"ב

מצד הענין דאהבת ואחדות ישראל שהוא "כלל גדול בתורה" הנה "אל יפטר אדם מחבירו". אבל הרי לכל א' ישנה שליחות מיוחדת במקום מסויים – ולכן נותנים מיד עצה "אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו", ובמילא זה לא יהי' "פירוד", ואדרבה – עי"ז "לוקח" עמו גם את חבירו. ובפרט עפ"י תורת הבעש"ט שבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, וכהראי' מהדין של "עירוב", שכאשר מניח "עירוב" במקום רחוק ומחשבתו שם, הרי הוא נמצא שם. הדיוק "...שמתוך כך זוכרהו": ובהקדם, הרי עפ"י תורה ישנם חילוקים בין בנ"י, בין א"י לחו"ל וכו', ועד שישנן מדינות שלא מתאים ליהודי לגור שם (מצ"ע) – ואיך פועלים יהיו כולם באחדות? אלא זה נפעל ע"י ה"תוך" וה"נשמה" שב"דבר הלכה" – "דבר הוי'", "אשר קדשנו במצוותיו וצונו" [המשך יבוא] משיחת א' דר"ח מרחשון ה'תשמ"ב

בפ' נח אנו למדים כיצד ניצל נח ומשפחתו וכו' ממי המבול ע"י שנכנס לתוך תיבה מיוחדת שבנה לפי הוראותיו של הקב"ה. והוראה מזה עפ"י תורת הבעש"ט שכ"ה גם בכל יהודי: הקב"ה נותן לכל יהודי "תיבה" שקאי על "תיבות" התורה והתפילה, וע"י שיהודי "מכניס" א"ע בהם, שלומד תורה ומתפלל בחיות והוא חדור בזה, הרי למרות כל הנעשה בסביבו (שלג או גשם או רוח חזקה), עובר את כל עניני המבול בשלום, ויוצאים שלמים לבצע, בכחו של הקב"ה, את שליחות הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים ומתכוננים לגאולה וכו'. משיחת יום ג' פ' נח, ז"ך תשרי ה'תשד"מ – להילדים והילדות ד"צבאות השם" שי'

צ"ע בפרש"י עה"פ בראשון דפ' נח "נח .. צדיק תמים הי' בדורותיו" ". . ויש דורשים אותו לגנאי לפי דורו הי' צדיק ואילו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום" – והלא נח חי נ"ח שנה ביחד עם אברהם?! [עפמ"ש בדא"ח שאברהם הגיע לשלימותו בעבודת ה' רק כשהי' "לך לך מארצך וגו'" ואז הי' בן 75 וכו' י"ל הכוונה ב"אילו הי' הי' בדורו של אברהם וכו'"‏ – ‏כשאברהם הגיע לשלימותו‏ – ‏בן 75, או עפמ"ש במדרש ש"תמים" פירושו "יצא מהול", י"ל הכוונה ב"אילו הי' הי' בדורו של אברהם וכו'"‏ – ‏כשאברהם הי' מהול (בן 99)‏ – ‏אבל אין לתרץ כ"ז בפשש"מ], והביאור: הכוונה ב"אילו הי' בדורו של אברהם וכו'" היא כשאברהם הי' בן 75, כי רק אז נתפרסם גדולתו, וכמ"ש רש"י עה"פ "לך לך וגו'" "לטובתך .. שאודיע טבעך בעולם", אבל קודם שנתפרסם גדולתו לא שייך לומר שנח "לא הי' נחשב לכלום". ‏ג' חלקים משיחת מוצש"פ נח ה'תש"מ

בהענין ד"ויעקב הלך לדרכו", ההדגשה שגם כאשר כ"א הולך בדרכו הפרטית צ"ל הענין דאחדות, כמה דרגות: במוצאי יוהכ"פ. לאחרי התקופה של "נצבים כולכם היום", והיום ד"אחת בשנה", כאשר מתחיל הענין ד"התחלקות" והעבודה ד"ולקחתם לכם". אבל אעפ"כ, בד' ימים שבין יוהכ"פ וסוכות כאשר כולם מתאחדים בגלוי בעסק במצוות, ובחה"ס ושמח"ת – "זמן שמחתינו", אין צורך כ"כ בהדגשת ענין זה. ולכן הי' מנהג להכריז הענין במוצאי שמח"ת. אעפ"כ, עד שבת בראשית שאז נפעל הענין ד"ויכולו" של העבודה דשמח"ת, עדיין מאירים הענינים דשמח"ת וכ"א מרגיש עדיין "יו"ט'דיק", ובמילא לא ניכר עדיין בגלוי הפירוד בין בנ"י. ודוקא במוצאי שבת בראשית, כאשר מתחילים ימי החול בגשמיות וכ"א הולך להתעסק בעבודתו הפרטית בעשיית דירה לו ית' בתחתונים, יש צורך בנתינת-כח מיוחדת שאעפ"כ ירגישו כל בנ"י שהם "גוי אחד בארץ". משיחת מוצש"ק פ' בראשית ה'תשל"ח

עפ"י פתגם אדמו"ר הזקן שיש "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע, יש לחיות כעת מחדש עם הענין ד"בראשית ברא אלקים וגו'" - בריאת העולם מחדש. וזהו המענה לשאלת היהודי, כשעומד לצאת מחודש תשרי המרובה במועדות וללכת לקיים שליחותו של הקב"ה, במשך חדשים הבאים, בעולם שקיימים שם אומות העולם ובזמן הגלות - איך יצליח ללכת לדרך זו באופן ד"ויעקב הלך לדרכו" - בשמחה ובבטחון שיצליח בזה? הנה התשובה ונתינת-כח לזה היא כאשר חי עם הנקודה שברגע זה ממש בורא הקב"ה את השו"א מחדש, ופשיטא שבורא אותם באופן שלא רק שלא יפריעו לו, אלא שיסייעו לו בעבודתו! וזוהי גם התשובה לשאלה "מה טעם" הכניס הקב"ה את הגוף לגלות ולכאו' ישנם מניעות ועיכובים לתומ"צ? הרי כל אחד מאמין ש"הוא בראה", ובמילא אי-אפשר להיות איזה מציאות שתעכב את קיום שליחותו של הקב"ה, אלא ש"ברצונו נתנה להם" - קודם נתן את המציאות של הקלף וצמר וכיו"ב בעוה"ז הגשמי והחומרי, ואח"ז, ע"י היהודי שמקיים בהם מצות תפילין וציצית, "נטלה מהם ונתנה לנו" - פועל בהם שיהיו כלים לאצילות! משיחת מוצש"ק פ' בראשית, מבה"ח מרחשון ה'תש"מ

האושפיזין דיום זה הם דוד המלך וכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע. מעניניו העיקריים של אדמור מוהרש"ב הוא – התייסדות, והמנהל פועל עד היום הזה, של ישיבת תו"ת, שבה לומדים נגלה ופנימיות התורה ובאופן של "תורה תמימה", ותלמידי הישיבה נק' "חיילי בית דוד" שפועלים התגלות וביאת דוד מלכא משיחא. וההוראה: יש לנצל את רגעי גלות האחרונים לייסד מחלקות חדשות של ישיבת תו"ת (ועד"ז ישיבת אחי תמימים וכיו"ב) בכל מקום. ובאופן של "והעמידו תלמידים הרבה", שכאו"א מנצל את כשרונותיו להעמיד תלמידים, מתחיל מבני ביתו, וגם תלמידים כפשוטם, תלמיד א', שנים, שלשה, עד ל"הרבה" כפשוטו, ועד שעושה שכל תלמיד עצמו יכלול בתוכו "הרבה" וכו'. וכ"ז תהי' הקדמה קרובה לקיום היעוד "עתידין כל בתכנ"ס ובתמ"ד שבבבל שיקבעו בא"י" בגאולה האמיתית והשלימה וממשיכים שם בשמחת בית השואבה! ב' חלקים משיחת ליל הושענא רבה ה'תשנ"ב

בנוסח ה"יהי רצון" שלאחרי חיבוט ערבה בהושע"ר נאמר שפעולה זו "ממתקת את הגבורות". שעי"ז דוקא נפעל עילוי גדול ביותר - תגבורת החסדים, ועד שלעת"ל יאמרו "אודך ה' כי אנפת בי" כי יראו את גודל העילוי שנפעל ע"י ירידה בגלות. אלא שעדיין נשארת השאלה הרי הקב"ה הוא "כל-יכול", והי' יכול לתת את כל ה"שטורעם" שלעת"ל בלי גודל הירידה של הגבורות דגלות??!! והרי אין שום מקום בשכל לשם מה צריכים את כל ה"מאטערניש" דשכינתא בגלותא, משיח בגלותא, כאו"א מישראל בגלותא במשך למעלה מ-1900 שנה!!!! (שלכן נאמר ע"ז הלשון "אודך ה' כי אנפת בי" - לשון של אמונה ולא הבנה), והטעם היחיד שי"ל למה באמת העלים ה' את התועלת מענין הגלות מהבנתנו, כי רצונו ית' שיהודי יבקש ויצעק באמיתיות "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח.. לישועתך קוינו כל היום", ואם הי' איזה מקום בשכל לענין הגלות אי אפשר לצעוק כך באמיתיות. אבל ביחד עם כל זה יש להיות בשמחה גדולה ביותר ובאמת, ובפרט בהושע"ר - סיום וחותם דשמחת ביה"ש, ועי"ז ימהרו את פריצת גדרי הגלות וביאת משיח צדקנו! משיחת אור להושענא רבה ה'תשד"מ

יום ו', י"ח תשרי – יום ד' דחג הסוכות התוכן כאו"א יודע מעלת ה"אושפיזין". ועפי"ז מתעורר תמיהה גדולה ביותר: כיצד נדרשת ממנו עבודה גדולה כזו, בהיותו "אַ קלייניקער מענטשעלע"?! וע"ז באה ההוראה משישי דפ' ברכה: בנוגע לעניני תומ"צ יהודי אינו "אַ קלייניקער מענטשעלע" אלא "אשריך ישראל"! כי הוא קשור עם "מעונה אלקי קדם" (שנאמר לפנ"ז), וכמ"ש לאח"ז "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" – כולא חד עם ה'! אלא שעבודתו של יהודי היא גם בעניני העולם, וע"ז באה ההבטחה "ויגרש מפניך אויב" – ה' מגרש הגוים ועניני גוי'שקייט מפניו שלא יפריעו לו למלאות שליחותו, וזהו ע"י ש"ויאמר השמד" – שהיהודי מבער מביתו כל עניני גוי'שקייט. אבל לא באופן ש"שוכחים" על מציאות העולם ואוה"ע, שהרי צריכים לפעול גם עליהם, אלא מציאות הגוים נשארת באופן ד"ויכחשו אויבך לך" – שמסתירים את זהותם האמיתית, ועד ש"ואתה על במותימו תדרוך" – שמסייעים לבנ"י שעל ידם מתעלים בנ"י! ב' חלקים משיחת ליל ד' דחג הסוכות, אור לב' דחוהמ"ס ה'תשמ"ב

אע"פ שבאופן חגיגת שמחת בית השואבה הי' חילוקים בין בנ"י – אלו שזרקו ה"אבוקות של אור", אלו ששרו ורקדו, פשוטי העם שבאו רק לראות ולשמוע – הנה רק ע"י שכולם התאחדו יחד נעשה שמחה אמיתית, שמחה גדולה ביותר, עד ש"מי שלא ראה שמחת בה"ש לא ראה שמחה מימיו". הענין דאחדות בנ"י מודגש גם ב"ניסוך המים", שכהקדמה לזה היתה שמחת בה"ש: דלא כמו יין שיש בו טעם ועולה כסף, הנה במים תלוי קיום האדם ולכן זה נגיש לכל א'. וזוהי המצוה – "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" [וגם: "אין מים אלא תורה", כי "מה מים יורדים ממקום גבוה ומקום נמוך וכו'", ועד"ז "יורד" כל יהודי ל"מקום נמוך" ביותר לאהוב אפי' את ה"בריות"]. גם במצות ד' המינים מודגשת אחדות ישראל, שרק כאשר ה"לולב", התלמיד חכם, וה"אתרוג" וה"הדס", מתאחדים גם עם ה"ערבה", הפשוט שבפשוטים, מתקיימת המצוה. משיחת אור ליום ב', ג' דחוה"מ סוכות ה'תשמ"א

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י וגו'. וצ"ל: 1) מה נוגע כ"כ ידיעה זו. 2) "סוכות" הוא מקיף, וענין ההתיישבות שייך בפנימי, ואיך שייך ש"בסוכות תשבו"?! 3) טעם ההידור לקיים מצוות ד' מינים בסוכה דוקא. ועוד. והביאור: "בסוכות תשבו" הוא ענין המשכת המקיף (דסוכה) בפנימי. וזה נעשה בעיקר ע"י נטילת ד' מינים, ולכן מצוה מן המובחר ליטלן בסוכה וכו'. והענין בעבודת האדם בכלל: תחלת צ"ל ענין המקיף – אמונה, שזה יש בכאו"א מרגע שנולד. ואח"כ בא לכלל ידיעה, שהענינים שהיו אצלו קודם בבחי' אמונה ומקיף, נמשכים בבחי' פנימיות והתיישבות – המשכת המקיף בפנימי. אלא שמ"מ גם אז יש לו בחי' האמונה, כי נמשך בחי' מקיף עליון יותר. ועד"ז בעבודת ה' בכל יום: עבודת היום מתחילה ב"מודה אני לפניך" – אמונה. אח"כ באה ההתבוננות בתפלה בפסוד"ז, ברכות ק"ש וק"ש. ואח"כ בא הביטול דשמו"ע, דזהו כמו הביטול דאמונה. והכח על "בסוכות תשבו וגו'" בא מ"כל האזרח בישראל וגו'", שקאי על עצם הנשמה, איתן שבנשמה, שתזרח ותאיר לעת"ל. ועוד. ב' חלקים מהמאמר, ליל י"ג תשרי ה'תש"מ

ידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש "סדר העולם הוא שלכתחילה מנסים לילך "אַרונטער" ורק כאשר לא מצליחים אז הולכים "אַריבער", ואני אומר שצריכים לילך "לכתחילה אַריבער"". זכה דורנו שבו יתפרסם פתגם זה, ומזה מובן שאין להתפעל מחשכת הגלות, ואדרבה – ה"אַריבער" מעל חושך כזה הוא גדול יותר, כי כדי לבטל חושך כזה צריך ל"אור גדול". לכל א' יש את הנתינת-כח להתנהג באופן ד"לכתחילה אריבער", באופן ד"בעל שם'סקע הנהגות" ["בעל-הבית" אפי' על "שם טוב", חסדים גלויים], וכפי שהתבטא אצל אדמו"ר מהר"ש גם ביחסו למלכות המדינה האדירה בנוגע לעניני יהדות, ועאכו"כ שכן צ"ל ההנהגה בימינו, במדינה של חסד. ויה"ר שיתבטל המצב הבלתי-רצוי במדינות שעדיין יש רדיפות וכו' – ע"י ביטול המחיצות שבין המדינות, ושנזכה לגאולה שתהי' באופן ד"לכתחילה אַריבער" ו"בעל שם'סקע הנהגה"! ב' חלקים משיחת י"ג תשרי ה'תשמ"ב

נמצאים אנו בערב יוהכ"פ לאחרי תפילה המנחה, שכבר עכשיו מאירה ביהודי בחי' היחידה, וזה נעשה הכנה קרובה שבחי' היחידה תהי' בגלוי גם בעוה"ז הגשמי – בד' אמותיו ובדירתו בכלל. הוראה מקביעות ש.ז. שר"ה חל ביום השלישי "שהוכפל בו כי טוב", "טוב לשמים וטוב לבריות" – היינו שבכל רגע של היום יש בו ג' ענינים – "שמים", "ארץ", והחיבור ביניהם ע"י הבחי' שלמעלה משניהם. והרי ידוע בפי' הפסוק "יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו" שקאי על יוהכ"פ. והיינו, שזוהי בחי' "יחידה", "אחת בשנה", כפי שהיא מאחדת את עניני "שמים" ו"ארץ". וזה נפעל כבר בערב יוהכ"פ – שהרי האכילה ושתי' דערב יוהכ"פ הוא בתור כבוד יוהכ"פ ועי"ז מתאפשר התענית דיוהכ"פ; תשובה עילאה ביוהכ"פ היא "בשמחה רבה", ועי"ז – שמחה גם ב"אדם העליון", וע"י ה"כולנו כאחד" מיתוסף ב"ברכנו אבינו . . באור פניך" בכל טוב רוחני וגשמי. חלק מברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א לאנ"ש שיחיו, ערב יום הכיפורים, אחרי תפילת מנחה, ה'תשל"ח

מדוע תובעים מיהודי שצ"ל "כל ימיו בתשובה" – הרי אתמול (ובפרט בשבת שובה) עשה תשובה אמיתית?! אלא עיקר ענין התשובה הוא מ"ש "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ומאחר שה' הוא "אין סוף", הרי גם העבודה ד"תשוב אל האלקים" היא באופן של "אין סוף", ולכן צ"ל ללכת "מחיל אל חיל" בעבודת התשובה גופא. ובאמת, ענינה של תשובה גופא הוא למעלה ממדידה והגבלה, באופן ד"לדלג שור", שלכן תשובה היא "בשעתא חדא וברגעא חדא"! ואע"פ שהאדם הוא מדוד ומוגבל, אבל ניתנה לו נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" שמחי' את כל עניניו, ומובן שאין הגבלות ביכולת שלו! ובפרט בעשרת ימי תשובה שהיחס בין ה"עצם" וה"חלק" הוא באופן של "קירוב המאור אל הניצוץ". ובכח זה מקיים את ה"מלאו את הארץ וכבשוה" – שכובש את ענינים ה"ארציים" ועושה לו ית' דירה בתחתונים, ובאופן ש"מלכותו ברצון קיבלו עליהם". משיחת וא"ו תשרי, ה'תשמ"ב

[המשך] הוראה זו מתפלת חנה (שממנה למדים כו"כ דינים בנוגע לתפלת כאו"א) חשובה במיוחד בזמננו: כאשר א' בא וטוען מדוע צריכים למס"נ לקרב את ה"היפי" ליהדות, בה בשעה שהוא יכול לשבת וללמוד תורה בעצמו ועם תלמידי הישיבה?! – "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים", הוא הרי עולה לרגל ורואה אלקות במוחש! אומרת חנה (ואלקנה מסכים לדברי') – לא! צריכים "עשרה בנים"! ו(אם צריכים – ) דוחים את ה"עלי' לרגל" עד שדואגים לילדים, (ו)שגם אצלם יהי' "וישב שם (במשכן ה') עד עולם"! וכמ"ש "אתם נצבים וגו'" – שעל ה"ראשיכם שבטיכם" לדאוג ל"נצבים כולכם וגו'" – לא רק את המובחרים בעם, אלא כל ה"עשרה" סוגים עד "חוטב עציך ושואב ממיך"! וזוהי א' ההחלטות שצ"ל בתחלת השנה, ובודאי נותן הקב"ה לכאו"א את הכחות הדרושים שיוכלו לקיימה בפועל. משיחת ו' תשרי ה'תשל"א

בה"ראש" נכלל החיות של כל איברי הגוף והוא המנהיג את כל הגוף, עד"ז צ"ל בנוגע ל"ראש השנה" – שבכל ימות השנה צ"ל ניכר שזוהי שנה של מי שהמליך הקב"ה עליו על כל העולם כולו. והנה בהפטורה של יום (א' ד)דר"ה מסופר אודות חנה, שלא קיבלה את טענת אלקנה "למה תבכי . . הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים", אלא המשיכה ותבעה "ונתת זרע לי זרע אנשים", עד שהיא פעלה זאת וכו'. וההוראה: ישנה שיטה ש"אנכי טוב לך מעשרה בנים" – הוא דואג לעצמו ולאשתו, אבל בנוגע לבנים – סומך על הקב"ה... הנה "טענה" זו לא קיבלה חנה כלל, ו(אפי' לא "התווכחה" עמו, אלא) המשיכה לבכות וכו', ובסוף הצליחה וילדה שבעה בנים, עד שמשמואל בנה התחילה גאולת כלל ישראל (משיחת דוד מלך המשיח)! וזהו הלימוד אלינו: טובתם האישית של ההורים היא לדאוג לכל לראש לילדיהם! [המשך יבוא] משיחת ו' תשרי ה'תשל"א

מנהג ישראל לומר "דברי כבושין" ביום התענית" ‏–‏ "כבושין" גם למעליותא ‏–‏ מלשון "יכבוש עוונותינו", וניתוסף בזה ע"י קבלת תוכן ה"דברי כבושין" כפשוטם ‏–‏ קבלת החלטות טובות על להבא וכו'. ובפרט ש"הקב"ה עוזרו" ‏–‏ את בנ"י בפרט וכל העולם בכלל, שהרי בריה"ע בכלל היתה ע"י ש"שיתף עמו מדת הרחמים", אלא שזה לא נכתב בגלוי עד לאחרי בריאת האדם ביום ו' למעשה בראשית ‏–‏ ראש השנה. ובמיוחד לאחרי העבודה דתק"ש בר"ה שעי"ז נפעל הענין ד"עלה אלקים בתרועה וגו'" ‏–‏ עליית שם אלקים שנכלל בשם הוי' וכו' (ועד"ז מבואר בסידור בד"ה להבין ענין תק"ש ע"פ כוונת הבעש"ט ז"ל, שהענין דתק"ש הוא מיתוק הגבורות [ומסיים שם בענין הגאולה]). וזהו גם כללות ענין התענית ‏–‏ הפיכת העינוי דתענית ל"יום רצון" עד לענין של תענוג (פנימיות הרצון) וכו'. עפמ"ש הגמ' עה"פ (התחלת ההפטורה דיום תענית) "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" ש"אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ" מובן שבעת רצון דיום התענית בעשרה ימים אלו גופא ‏–‏ הענין ד"בהמצאו" ו"בהיותו קרוב" הוא ביתר שאת. משיחת יום ב' פ' האזינו, "צום גדלי'" ה'תשמ"ז

תכלית בריאת האדם הוא כדברי חז"ל "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". וכפי שמצינו בר"ה הראשון, יום ברוא אדה"ר, שמיד לאחרי שנברא אזי "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". והכוונה בעבודתו של האדם אינה אלא לטובתו, כי דבר הנעשה ע"י עבודתו מתענג בזה ביותר. והענין: מטעמי הבריאה הוא להיות שה' "הוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להטיב" וכו'. וכדי שהמשכת הטוב והחסד תהי' בתכלית השלימות דרושה פעולה גם מצד המקבל, כי אז, כאשר האדם יודע שהרויח הטוב והחסד ע"י עבודתו ויגיעתו וזה "קב שלו", יש לו בזה שלימות התענוג. והדגשה מיוחדת בזה בעמדנו בערב ר"ה: למרות שהברכות לכתיבה וחתימה טובה וכו' מובטחות, הנה כדי שיהיו בתכלית השלימות – יש צורך שהיהודי יעשה איזה פעולה מצדו. ולכן יש לנצל את השעות שנותרו עד ר"ה כדי להשלים (מלשון "שלימות") בכל עניני תומ"צ, ובמיוחד בענין הצדקה וכו'. ב' חלקים משיחת אור לכ"ט אלול ה'תשד"מ, ערב ר"ה ה'תשמ"ה

קביעות המיוחדת דש.ז. מוזכר בבעל הטורים [בתחילת פ' וילך] ש"ב"ג המלך פ"ת וילך.. כשחל ר"ה ["מלך" השנה] יום ב' או ג' אז מחלקים ["פת"] את פ' וילך מפ' נצבים". ובש.ז. חל ר"ה ביום השלישי, והיינו ש"מלך" ו"ראש" השנה הוא ב"יום שהוכפל בו כי טוב" "טוב לשמים וטוב לבריות", ובמילא זוהי כל המציאות של כל ימי השנה!. וההוראה: בשנה הבעל"ט צ"ל הדגשה מיוחדת שכל ענינים יהיו באופן ד"טוב לשמים וטוב לבריות", לחבר גו"ר יחד וכו'. לנצל את יום האחרון של השנה להשלים את כל הענינים דשנה שעברה, הכל הולך אחר החיתום", וזוהי תהי' ההכנה לראש השנה שהקב"ה יתן "מדה כנגד מדה" ו" ועוד יותר - כמ"פ ככה בגו"ר וכו'. משיחת יום א' דפ' וילך, אור לכ"ט אלול ה'תשל"ז

בש.ז. אומרים סליחות במשך שמונה ימים, והיינו שהסליחה נמשכת מבחי' "שומר ההיקף" שלמע' מז' ימי ההיקף. פעם הסברתי למישהו מעלת בחי' "שומר ההיקף" כך: ה"ה רואה בעצמו שזה ש"אוכל בשבת" הוא ע"י טרחתו במשך ששת ימי המעשה, והנה אם ה' הי' נותן לו פרנסה במשך ששת ימי המעשה (לא רק עבור שבעה ימים אלא) עבור שמונה ימים, הי' מבין שענין נפלא כזה הוא בגלל שהברכה נמשכת ממקום נעלה יותר, ולכן נמשכת ברכה גם עבור יום נוסף ולא סתם יום אלא יום השמיני! הסבר זה הוא אמיתי, וזה דוגמא כיצד ניתן להסביר ענין בתורה גם ליהודי שבמצבו הוא יבין א"ז רק כך. ועד"ז זה שאומרים לילד שמכניסים ל"חדר" וזורקים עליו ממתקים, שמלאך מיכאל זרקם – זהו האמת! – זריקת הממתקים הוא בשליחות מלאך מיכאל שענינו לדאוג לטובתם של בנ"י וכו'. משיחת אור לכ"ט אלול ה'תשמ"א

המעלה של חודש אלול על שאר חדשי השנה כולל ר"ה ועשי"ת ויוה"פ - שאז נמצא "המלך בשדה" ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם וכו', ובמצב כזה (לא כמו בר"ה וכו' שאז "המלך בהיכלו" וכו'), יכול כל אחד לגשת אליו בלי הכנות מיוחדות ולבקש את בקשותיו, רק צריך לדעת ולהרגיש שהוא נמצא ומדבר עם המלך שלו. ובזה גופא, נמצאים אנו בימי הסליחות, שאז ישנה שימת לב מיוחדת מהקב"ה לסלוח את בנ"י על הענינים שהיו יכולים לעשות יותר טוב. ובזה גופא נמצאים אנו בפ' "אתם נצבים וגו'", דהיינו שהקב"ה נותן לכאו"א את הכוח שיוכל לעמוד בתוקף ("נצבים") ולא להתפעל ממה שקורה מסביבו, כיון שכהמשך הפסוק "לעברך בברית וגו'" – כל אחד קשור עם הקב"ה בברית, וכמו שהקב"ה לא מתפעל משום דבר עד"ז צ"ל אצל יהודי בעבודתו בקיום תומ"צ. משיחת יום ג' פ' נצבים, כ"ד אלול ה'תשל"א, להעסקניות דהמוסדות "תומכי תמימים" ו"בית רבקה" תחיינה

יש לספק צרכי החגים דחודש תשרי לכל הנצרכים, החל מר"ה ע"פ מ"ש בקשר לר"ה "אכלו משמנים ושתו ממתקים ת מה שצריך, ועאכו"כ ב"זמן שמחתנו"; התחלת אמירת הסליחות היא "לך הוי' הצדקה", ובתור הכנה לזה יש להתעסק בענין הצדקה, ואז יקויים מ"ש "טרם יקראו ואני אענה", והולכים לאמירת הסליחות בשמחה , וכידוע הסיפור שפעם בליובאוויטש התוועדו חסידים במוצאי שבת סליחות והלכו לסליחות באופן "אַז מ'האָט זיך געשאָקלט" (וע"ד מ"ש בגמ' שההכנה ללימוד התורה באופן ד"שפתותיו נוטפות מר " היא הענין ד"מילתא דבדיחותא"), ועד"ז כללות הכנה לימים הנוראים היא מתוך שמחה גדולה, עאכו"כ לשמח אחרים ע"י סיפוק צרכי החג. ב' חלקים משיחת ח"י אלול ה'תשמ"א

המטרה של מ"ש בתחילת פ' נצבים "אתם נצבים היום כולכם וגו'", וכפירוש הבעש"ט "נצבים וזוכים וקיימים בדין" כפשוטו בכל המצטרך, היא – "למען הקים [שקיים ללא שינויים] אותך היום [שנמשך בזמן ומקום] לו לעם והוא יהי' לך לאלקים". שלאחרי ה"נצבים כולכם" – "כאחדים לאחד ממש", ונמשך בכל העשר כוחות של "ראשיכם שבטיכם גו' חוטב עציך ושואב מימיך", באים לתכלית – "למען הקים וגו'" – אחדות ממש עם ה' דוקא בעוה"ז הגשמי! וזוהי גם התכלית של ח"י אלול. וממשיך הכתוב שכריתות ברית הזאת היא "את אשר ישנו פה [שמקבלים ע"ע עבודה זו] .. ואת אשר איננו פה"! משיחת ח"י אלול ה'תשכ"ב

היום, יום א' דסליחות, הוא זמן מתאים להוסיף ולברך את כאו"א בתוך כלל ישראל בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה (נוסף על המנהג לברך איש את רעהו בכוח"ט וכו' החל מר"ח אלול), והקשר עם מ"ש בתחילת פ' נצבים "אתם נצבים היום כולכם וגו'", וכידוע הפתגם שבשבת שלפני ר"ה מברך הקב"ה את חודש תשרי (ובכוח זה מברכים בנ"י שאר חדשי השנה בשבת מבה"ח), ותוכנה של הברכה היא "אתם נצבים וגו'" - "היום קאי על ר"ה שהוא יום הדין . . ואתם נצבים קיימין ועומדים . . שזוכים בדין", ובאופן של "נצב מלך" - שכל יהודי מקבל את כל הענינים בגו"ר מהקב"ה בהרחבה כמו מלך וכו'. ב' חלקים משיחת יום א' דפ' נצבים, כ"ב אלול ה' ה'תשמ"ח

ההוראה מתורת הבע צריך לשנות דבר אלא לבקש מה' שהעולם שהוא הולך לברוא יהי' עולם שיראו בגלוי "מלוך על העולם כולו בכבודך", ובדאי שה' ימלא בקשתו. וענין זה שייך לכ"א מישראל שנק' "ישראל" כשמו של הבעש"ט, גם ילדי ישראל ובפרט אלו שנרשמו לכתיבת ס"ת שענינה "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", וענינים של הבעש"ט ואדה"ז שייכים לכאו"א מישראל. ובנוגע לפועל: כאשר יהודי יודע שבכל רגע מתהווה העולם מאין ואפס ממש – ע"י ש"נמלך בנשמותיהם של צדיקים" "ועמך כולם צדיקים" – כדי שבנ"י ילמדו תורה ויקיימו מצוות – בודאי שמתנהג כן בפועל, ומתוך שמחה – בידעו שהוא נמצא ביחד עם זה ש"אתה בחרתנו"! ומובן שמגיע לכל יהודי כתוח"ט לשנה טובה ומתוקה. משיחת ח"י אלול ה'תשמ"א

בקשר לשנת השמיטה הבעל"ט: עפ"י פס"ד אדה"ז בשולחנו ש"זמן הפרוזבול הוא לכתחילה בסוף הששית לפני ר"ה של שביעית", כדאי שהרבנים או הראשי-ישיבה שבכל מקום, יצרפו אליהם עוד שנים "לקבץ ג' אנשים כשרים שהם ב"ד", וירשמו את נוסח הפרוזבול וידפיסו א"ז. כך, שכאשר יפגשו אנשים וכו' יוכלו להביא להם את נוסח הפרוזבול מן המוכן ויוכלו לחתום על זה במקום. ושיודיעו ברבים עד"ז. גם אלו שבטוחים שאין להם חובות למסור לב"ד - הנה לחביבות הענין דתקנת פרוזבול ופס"ד אדה"ז "איז כדאי אַ ז מ'זאָ ל (האָ בן א חוב כדי אַ ז מ'זאָ ל קענען) מקיים זיין דעם ענין פון פרוזבול". משיחת ח"י אלול ה'תשל"ט

שנה הבעל"ט היא שנת השמיטה. שנת השמיטה היא "שבת לה'", דמכיון שלא מתעסקים עם עבודת האדמה נשאר הזמן פנוי יותר להתעסק עם עניני קדושה. ומזה מובן שבשנת השמיטה צ"ל (ע"ד ביום השבת): הוספה בלימוד התורה [אע"פ שלא מצינו בספרים ציווי מיוחד להוסיף בלימוד התורה בשנת השמיטה, אבל אין צורך בזה! הדבר מובן מאליו - ברגע שמתפנה הזמן חייבים לנצלו ללימוד התורה!] ובעבודת התפלה. וזה נוגע גם לבנ"י שבחו"ל, כי אע"פ ששמיטת קרקעות היא מצווה התלוי' בארץ, אבל בנוגע לרוחניות הענינים זה שייך גם להם. והיות שכמה עניני שביעית מתחילים כבר בערב שביעית "ל' יום לפני ר"ה" יש להתחיל בהוספה זו כבר בחודש אלול! ואלו שנראה שגם ע"ע ניצלו את כל זמנם הפנוי ללימוד התורה, יכולים לנצל לזה את הזמן שעד עתה ניצלו לענינים שהיו רק נראים כמוכרחים... והמעשה הוא העיקר! ועוד. ב' חלקים משיחת ח"י אלול ה'תשל"ט

ידועה שיחת כ"ק אדמו"ר (מהרש"ב) נ"ע בקשר להתייסדות ישיבת תו"ת על מאמרז"ל "כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו", שתלמידי תו"ת הם ה"חיילי בית דוד" היוצאים ללחום בפועל את מלחמת בית דוד בדרא דעקבתא דמשיחא כשיש אלו "אשר חרפו עקבות משיחך", ועליהם לכתוב "גט כריתות לאשתו" – עניני הגוף – להתנתק מכל ענינים גשמיים, מחשבות של תכלית וכו' ולהתמסר אך ורק לרצון העליון. ואז ישנה ההבטחה שינצחו את המלחמה בנצחון מוחלט, ואז, לאחרי גמר עבודת הבירורים לעת"ל, יחזרו כל דברים אלו בתוספות אהבה עד שהנשמה תקבל חיותה מהגוף וכו' (וכבמשל – כשחוזר מהמלחמה ה"ה "חוזר לאשתו", ואדרבה האהבה שלאחרי הפירוד היא גדולה יותר). ב' חלקים משיחת פורים תשח"י

הציווי ד"והלכת בדרכיו" [כמ"ש בפ' כי תבוא], "להדמות לו ית' כפי היכולת . . מה הקב"ה נק' חנון אף אתה הי' חנון .. רחום .. חסיד וכו'", מונה הרמב"ם במנין תרי"ג המצוות אף שלכאו' ה"ז "ציווי כולל" (שאינו נמנה במנין המצוות), כי בציווי זה יש חידוש: קיום המצוות מצ"ע יכול להיות באופן של "מצות אנשים מלומדה" ואז זה לא פועל עליו שום דבר והוא נשאר במעמדו ומצבו הקודם, וע"ז בא ציווי זה שקיום תומ"צ צ"ל באופן של "והלכת בדרכיו" – "הליכה", לצאת ממצבו הקודם. וזהו ע"י שמקיים המצוות בגלל שהם ציווי הקב"ה – "דרכיו", וכך מתקשר ה"אתה" עם "הקב"ה". והביאור: "הליכה" אמיתית היא כשעולה לדרגא שאין לה שום שייכות לדרגתו הקודמת, הליכה בלתי-גבולית, והדרך היחידה שאצל הנברא, בעל-גבול, יהי' "והלכת", הוא ע"י שמתקשר (ע"י הרבי, ה"ממוצע המחבר") עם עצומ"ה ית', נמנע הנמנעות – "דרכיו". ב' חלקים משיחת יו"ד שבט ה'תשכ"א

פ' בשלח נאמר "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". א' הביאורים מדוע אין חיוב דמחיית עמלק בזמן הזה הוא, דחיוב זה הוא רק כאשר כללות האומה דעמלק היא בשלימותה, ועכ"פ במציאותה, ולכן לאחרי ש"עלה סנחריב ובלבל את כל האומות" אין חיוב למחות עמלק אפי' כשיודעים דאיש פרטי זה הוא מעמלק. ועפי"ז יש לבאר כיצד אמר ר' יהושע לגר העמוני "מותר אתה לבוא בקהל" מכיון ד"כבר עלה סנחריב בלבל את כל האומות וכו'", אף שיתכן שבנוגע לאיש פרטי זה ידעו בבירור שהוא מזרע עמון וכו' – דכל זמן שבטלה כללות האומה ממציאותה לא חלים הדינים וההגבלות שישנם על אומה זו. והענין בעבודת האדם: ענינו של עמלק הוא קרירות לעניני תומ"צ – "אשר קרך בדרך" [כמ"ש בפ' ויצא], וזהו השרש ומקור לכל דבר בלתי-רצוי. ולכן יש צורך למחות את ענין הקרירות. אמנם זהו דוקא כאשר האומה היא בקיומה, היינו, כאשר האדם הוא קר וקפוא לגמרי, שאז צריך (קודם) להרחיק א"ע לגמרי לצד השני שלא יהי' בו קרירות כלל, אבל אם הקרירות אצלו הוא רק בענין אחד בלבד, אזי אין צריך למחות את הקרירות כ"א לשנותה ולהשתמש בה בנוגע לעניני עוה"ז – שהיחס אליהם תהי' באופן של קרירות. ב' חלקים משיחת יו"ד שבט ה'תשח"י

א) התחלת פ' כי תצא היא "כי תצא למלחמה על אויבך וגו'" ופרש"י ש"במלחמת רשות הכתוב מדבר", ועפ"ז יומתק הלשון "כי תצא למחמה וגו'" מכיון שיש ספק בדבר, ואדרבה - יהודי מצ"ע, כבנו יחידו של ממה"מ הקב"ה, אין לו שייכות כלל למלחמה! ולכן נאמר הלשון "כי תצא למלחמה", כי בשביל ענין המלחמה צריך יהודי לצאת ממעמדו ומצבו! אלא שמזמן לזמן רוצה ה' שתהי' היציאה למלחמה אלא שגם אז ה"ה "על אויבך". ב) שמו השני של נשיא דורנו הוא "יצחק" ע"ש הצחוק והשמחה, ואע"פ שאמחז"ל "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז שנאמר אז (לעת"ל) ימלא שחוק פינו", הרי נשיא דורנו הוא "אז" (דור השמיני), והי' המשיח של דורנו שנתגלה בכל התוקף! וזהו מה שתבע ענין השמחה מחסידים כו'. ועוד. ג' חלקים משיחת י' אלול ה'תנש"א

הרמב"ם פוסק שמברכים על עשיית מעקה. ואף שמלשון הפסוק [בשלישי דפ' כי תצא] "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך וגו'" משמע שטעם עשיית מעקה הוא משום סכנה, ואין מברכים על דבר שהוא משום סכנה, אבל מזה שהרמב"ם, ומקורו בספרי, מונה את "לאו תשים דמים בביתך" כמל"ת, מוכח שאי"ז הטעם ל"ועשית מעקה לגגך" אלא ענין בפ"ע (כי טעם המצוה אינו נמנה כמצוה בפ"ע), ולפי"ז מצות עשיית מעקה אינה משום סכנה. וההכרח: תוכן מצות מעקה מכריח שיש לברך ע"ז. והביאור: תוכן המצוה הוא שכשאדם בונה "בית חדש", מתעלה בעבודתו, עליו לעשות "מעקה", גדרים חדשים, ש"לא יפול" בנסיונות החדשים שיתעוררו בעבודתו החדשה. וה"מעקה" עושים על גג ה"בית חדש", דהיינו, שהעזר לעבודתו בא מעולם נעלה יותר מזה שהוא נמצא בו. ולכן צריך לברך ע"ז - דהיינו להמשיך מ"הוי'" שלמע' מעולמות וכו'. משיחת י"ב תמוז ה'תשט"ז

בסיום מס' חולין: "לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע. ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה [בשני דפ' כי תצא] למען ייטב לך והארכת ימים קל וחומר על מצות חמורות שבתורה". הקשר בין ב' בבות אלו במשנה יובן בהקדם הטעם שאין לוקחין את האם אפי' לטהר בה את המצורע, ואפי' לא ל"ציפור החי", והיינו – לכמה רגעים, ואח"כ ישלחוה! והביאור: מצות שילוח הקן קשורה עם רחמים ומובן עפ"י שכל. ועד"ז מצות טהרת המצורע שעי"ז מרבים שלום בעולם, (וכדי "לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים"). וכשב' מצוות אלו באות יחד, הנה מצד השכל של היצר יש להקדים טהרת המצורע – רחמנות על אדם, לשילוח הקן – רחמנות על בעל-חי, ולכן צוותה תורה, אדרבה, "לא ליטול אם על בנים אפי' לטהר את המצורע" "כדי לכוף את יצרו". ובהמשך להמובן מזה ש(גם) מצות שילוח הקן היא מצוה שהרגש והשכל מסייעים בזה – "מצוה קלה", אומרת המשנה, ש"אם מצוה קלה אמרה תורה למען ייטב.. ק"ו וכו'". ג' חלקים מהתוועדות כ"ף מנחם-אב ה'תשל"ו