The Weekly Rav Kook Podcast

פְּרָטֵי תוֹרָה וּכְלָלוֹתֶיהָ א) Learning Torah as an expression of relationship with Hashem and not just information קֶשֶׁר הַתּוֹרָה בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֶהוּ יְסוֹד עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אַנְשֵׁי הַסְּגֻלָּה. הֲרֵינוּ עוֹסְקִים בַּהֲלָכוֹת, בְּנִתּוּחֵיהֶן וּבִפְרָטֵיהֶן, יוֹדְעִים אָנוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל, שֶׁכָּל דִּבְרֵי תוֹרָה הִנָּם אָרְחוֹת ד', נוֹבְעִים מִמְּקוֹר הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים. Background: Nedarim פא - “Why are we in exile? שלא ברכו בתורה תחילה” Explain how it's the “root” and not the symptoms/big3/sinatChinam אָמְנָם בַּנְּשָׁמָה הֲלֹא חַיָּה הִיא הָעֲרִיגָה הָאֱלֹהִית, נֹעַם ד' מְפַעֵם בְּקִרְבָּהּ, וְקִרְבַת אֱלֹהִים לָהּ טוֹב מִכָּל מַחֲמַדִּים, וְאוֹתָהּ הָעֲרִיגָה הָעֲדִינָה הִיא מֻרְגֶּשֶׁת גַּם בְּלֵב הַחַיִּים, לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי.  וּלְהָרִים אֶת מַעֲלַת הַהַרְגָּשָׁה הָאֲצִילִית הַטְּמוּנָה גַּם בְּקֶרֶב כָּל חַגְוֵי הַתּוֹרָה וּפְרָטֶיהָ כֻּלָּם, לְאוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הָעֶלְיוֹנָה הַכּוֹלֶלֶת, שֶׁהִיא מְפַכָּה בַּנְּשָׁמָה מֵהַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן, - פְּעֻלָּה זוֹ, הַבָּאָה מִתּוֹךְ מַשְׂאַת-נֶפֶשׁ אַדִּירָה, הִיא שַׁיֶּכֶת לְקִשְׁרָהּ שֶׁל תּוֹרָה בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּהַיְנוּ לְקֶשֶׁר תּוֹרָה-דִּלְתַתָּא הַפְּרָטִית עִם תּוֹרָה-דִּלְעֵילָּא הַכְּלָלִית. ג) The danger when the overarching goal of Torah is forgotten עִקַּר הַיְדִיעָה הִיא, שֶׁתִּהְיֶה כְּלָלוּת הַתּוֹרָה דְּבֵקָה בַּלֵּב בְּחֹזֶק וְהַכָּרָה בְּרוּרָה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁמִּכֹּחַ הַשְׁפָּעַת הַכְּלָל יֻשְׁפַּע כֹּחַ הַזְּהִירוּת הַפְּרָטִי לְכָל מִצְוֹת וְדִקְדּוּקֵי תוֹרָה, Is that why chazal use the phrase “רחמנא אמר”? וְאָז דּוֹמֶה הַדָּבָר לְכֹחַ חַיִּים הַנּוֹבֵעַ מִן הַלֵּב וּמִתְפַּשֵּׁט עַל הָאֵבָרִים כֻּלָּם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִבַּלְעֲדֵי הַיְדִיעָה הָאֲמִתִּית הַכְּלָלִית הֲרֵי כָּל דָּבָר מִן הַתּוֹרָה הוּא עִנְיָן מְיֻחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְזֶה מֵטִיל שִׁבּוּשׁ בִּיסוֹד הַכָּרַת הַתּוֹרָה , וּמוֹנֵעַ מֵעֲבוֹדַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, "וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ד' צַו לָצָו קַו לָקָו". כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תוֹרָה נִכָּרִים לְחֻקָּה אַחַת וּמִצְוָה אַחַת. ד) The joy of seeing details as emerging from the broader purpose כְּשֶׁהַלֵּב בָּרִיא, מִתְפַּשֵּׁט בְּחֹזֶק כֹּחַ הַלַּחַץ, זֶרֶם הַדָּם בְּכָל הָעוֹרְקִים הַדַּקִּים וְהָרְחוֹקִים, וּכְשֶׁהַשֵּׂכֶל חָזָק לְהָבִין יְסוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה וּכְלָלֶיהָ, וְאֵיךְ פְּרָטֶיהָ הָרַבִּים מִתְחַיְּבִים מִתּוֹךְ כְּלָלָהּ, הַהַשְׁקָפָה נַעֲשֵׂית בְּהִירָה וּמַקֶּפֶת, וּבָאָה אַהֲבָה רַבָּה וְרִגְשֵׁי כָבוֹד וְהַדְרַת קְדֻשָּׁה לְכָל דָּבָר וְדִקְדּוּק קַל שֶׁבַּתּוֹרָה.

19 - Orot Hatorah - Perek Bet - “Torah Lishma” Piska Alef: Definition - for the sake of increasing Divine Good in the world through myself and my surroundings. עִנְיַן תּוֹרָה לִשְׁמָהּ - לְשֵׁם הַתּוֹרָה. כִּי מְצִיאוּת הַחָכְמָה הוּא רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁתִּהְיֶה בְּפֹעַל, וְהיא מְצִיאוּת יוֹתֵר נֶחְמָדָה וּמְעֻלָּה מִכָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְהֵחָשֵׁב, וְאֵין הַחִסָּרוֹן כִּי-אִם מִצִּדֵּנוּ, שֶׁמִּצַּד הֱיוֹתֵנוּ שְׁקוּעִים בְּגוּף אֵין אָנוּ מַכִּירִים כָּל עִנְיַן גֹּדֶל וְחֹזֶק וְעִלּוּי מְצִיאוּתָהּ. וְחָכְמַת הַתּוֹרָה הֲרֵי הִיא הַגִּלּוּי הָאֱלֹהִי כְּפִי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הַבָּא מִצַּד עֲבוֹדָתֵנוּ וְתַלְמוּדֵנוּ. וְהִנֵּה כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה הוּא מוֹצִיא מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת מְצִיאוּת חָכְמָתָהּ מִצַּד נַפְשׁוֹ, וּבְוַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ מִצַּד חִבּוּר הַתּוֹרָה לְנֶפֶשׁ זוֹ לָאוֹר הַנּוֹלָד מֵהִתְחַבְּרוּתָהּ לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת, וְאִם-כֵּן הוּא מַגְדִּיל הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּלִמּוּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּגְדִּיל תּוֹרָה, הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר הוּא שֶׁיִּלְמַד הָאָדָם מִצַּד אַהֲבָתוֹ אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל, שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּגִלּוּי מְצִיאוּתוֹ, שֶׁיִּתְגַּדֵּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וּמִכָּל-שֶׁכֵּן לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא וַדַּאי הַגְדָּלַת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּאוֹר כָּפוּל. 2) Piska'ot Bet+Gimmel: Recognizing this attitude in detailed halachot, and not just in spiritual ideas. ב) עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, בָּעִנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים מִתְקַיֵּם הַדָּבָר כִּפְשׁוּטוֹ, כִּי קִרְבַת ד' וְרוֹמְמוּת הַקְּדֻשָּׁה גְּלוּיָה בָּהֶם, וְהָאָדָם מִתְרוֹמֵם עַל יָדָם, וּבָעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהֵם כֻּלָּם סְעִיפִים וּלְבוּשִׁים שֶׁל אוֹר הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים יַחַד נִמְצֵאת הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית שֶׁל שִׁכְלוּל הָעוֹלָם, בְּחַיִּים בְּחֹמֶר וְרוּחַ, בַּחֶבְרָה וּבַיָּחִיד, וּמִמֵּילָא נוֹקֵב הָאוֹר וְיוֹרֵד גַּם כֵּן בְּכָל פְּרָט וּפְרָט. וְכֵיוָן שֶׁרֶגֶשׁ הַלֵּב וְהַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי נָתוּן לַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַכְּלָלִית,when I'm m'chaven "lishma" as we explained - to raise up and improve the entire world with Hashem's Goodness  הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּכָל הֲמוֹן הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים, i.e. when learning practical, legal parts of Torah, Lishma, then…  מִתְהַוֶּה עַל יְדֵי זֶה גִּלּוּי פְּנִימִי בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, שֶׁיּוֹצֵא לָאוֹר לְפִי כִּשְׁרוֹן רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד. לִפְעָמִים מִתְרַחֵב הָרַעְיוֹן וּמִתְגַּלֵּם עַד שֶׁאֶפְשָׁר גַּם כֵּן לְבַטֵּא וּלְבָאֵר אֶת נִיצוֹץ הָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁנִּתְפָּס בְּאֵיזֶה מִן הַפְּרָטִים, וּבְרוֹמְמוּת מַעֲלָה בְּכָל הַפְּרָטִים, וְלִפְעָמִים מִתְגַּלֶּה הַדָּבָר רַק בְּתוֹר הִתְנוֹצְצוּת עֲדִינָה בְּחַדְרֵי הַלֵּב, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הִיא מַעֲלָה אֶת הַנְּשָׁמָה לְמַצָּב נַעֲלֶה, שֶׁהַחַיִּים כֻּלָּם מִזְדַכְּכִים עַל יָדָהּ. וְזֶהוּ "כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה", וְהַהֶאָרָה הַכְּלָלִית לְעֻמָּתָהּ נֶאֱמַר "וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ". ג) כְּשֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, בִּדְבָרִים פְּשׁוּטִים, יִרְאֶה אֵיךְ יֵרֵד הָאוֹר הָעֶלְיוֹן בְּצוּרָה נִפְלָאָה, עַד שֶׁנִּתְיַשֵּׁב כָּל כָּךְ יָפֶה בְּעוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה... 3) Piskah Daled-Vav: The 2-directional influence of an individual Jew's Torah Learning, and the spiritual well-being of the entire Jewish People. ד) ...וְכָל מַה שֶּׁמִּתְרַבֶּה אוֹר הַתּוֹרָה, וְעִמָּהּ חִבָּתָהּ וּכְבוֹדָהּ, בְּלֵב אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הֲרֵי הַכֹּחַ הַיְסוֹדִי שֶׁל הָאֻמָּה מִתְחַזֵּק וּמִתְאַמֵּץ... ה) כְּשֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה לִשְׁמָהּ...וְנוֹתֵן לְהָאֻמָּה כֹּחַ וְשִׂמְחַת חַיִּים לְהִתְעוֹדֵד וְלָקוּם. 4) Piska Zayin: What's the primary point that, if understood, can enable us to adopt this type of “lishma” attitude? ז) עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא כִּי-אִם עַל יְדֵי הֶכְשֵׁר זֶה שֶׁל הַהֲבָנָה וְהַהַרְגָּשָׁה הַבָּאָה עִמָּהּ, אֵיךְ כָּל פְּרָטֵי תוֹרָה חֲבִיבִים חִבַּת קֹדֶשׁ וְאֵיךְ הָאוֹר הַכְּלָלִי, הַמָּלֵא חַיִּים וּמֵבִיא חַיִּים לָעוֹלָם, מִתְפַּלֵּשׁ הוּא בְּכָל הַפְּרָטִים כֻּלָּם.

תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה 1) Piska Alef: The difference in terms of spiritual mechanisms and personal experience א. תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דָּאִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱלֹהִים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ. הָאוֹר מַבְהִיק, נוֹצֵץ וְחוֹדֵר בַּכֹּל, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לֹא רוּחַ הָאֻמָּה חוֹלְלָה אוֹר גָּדוֹל זֶה - רוּחַ אֱלֹהִים יוֹצֵר-כֹּל יְצָרָהּ, תּוֹרַת חַיִּים זֹאת יְסוֹד יְצִירַת כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם. בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה. אָנוּ חָשִׁים, שֶׁרוּחַ הָאֻמָּה, הַקְּשׁוּרָה כְּשַׁלְהֶבֶת בְּגַחֶלֶת בְּאוֹר תּוֹרַת אֱמֶת, הִיא גָּרְמָהּ בְּאָפְיָהּ הַמְיֻחָד, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹצְרָה בְּצוּרָתָהּ הַמְיֻחָדָה. וַדַּאי כְּלוּלָה הִיא תּוֹרַת הָאָדָם הַזֹּאת בְּתוֹרַת ד', - תּוֹרַת ד' הִיא גַּם הִיא. הָעַיִן הַפְּקוּחָה שֶׁל צוֹפֶה בָּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְאִירָה, הַנֶּאֱמָן בְּכָל בֵּית ד', לֹא אֶפְשָׁר שֶׁמִּמֶּנָּה תִּהְיֶה נֶעֱלֶמֶת שִׁפְעַת-חַיִּים זֹאת לְכָל פִּתּוּחֶיהָ. גַּם מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ הַכֹּל נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּשְׁנֵי אוֹרִים הַלָּלוּ עוֹשִׂים עוֹלָם שָׁלֵם, שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְּׁקוּ בְּתוֹכוֹ. 2) Piska Bet: Is Torah Shebichtav “higher” than Torah Shebaal Peh? ב. תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מֻנַּחַת בְּעֶצֶם אָפְיָהּ שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁמָּצְאָה אֶת בִּרְכָתָהּ עַל יְדֵי הַגִּלּוּי הַשָּׁמַיְמִי שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. בְּהִתְגַּלּוּתָהּ נְמוּכָה הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. כִּי הֲרֵי הַגּוֹרֵם הָרָאשִׁי לִמְצֹא אֶת נְתִיבָתָהּ הִיא הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הַיַּחַשׂ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאֻמָּה עִם הָאֱלֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה, עִם הַמְגַמָּה שֶׁל הַמְגַמּוֹת, עִם הַנֵּצַח וְהַהוֹד שֶׁבָּעוֹלָמִים וּמִלְמַעְלָה שֶׁל כָּל כְּלָלוּתָם. אֲבָל בַּצּוּרָה הַפְּנִימִית הֲלֹא הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל סְגֻלָּתָם הַפְּנִימִית הָעֶלְיוֹנָה, הֲרֵי גָּרְמָה סְגֻלָּה אֱלֹהִית גְּנוּזָה זוֹ לְהוֹפָעַת תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם עֲלֵיהֶם, וְנִמְצֵאת עֶלְיוֹנָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּשָׁרְשָׁהּ מִשֹּׁרֶשׁ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, "חֲבִיבִין דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה". 3) Piska Gimmel: The unhealthy→healthy relationship between the two is characteristic of the redemption process. ג. יְנִיקַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הִיא בִּגְנִיזוּ מִן הַשָּׁמַיִם וּבְגִלּוּי מֵהָאָרֶץ. וּצְרִיכָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת בְּנוּיָה וְכָל יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים עָלֶיהָ מְסֻדָּרִים בְּכָל סִדְרֵיהֶם, מִקְדָּשׁ וּמַלְכוּת, כְּהֻנָּה וּנְבוּאָה, שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים וְכָל תַּכְסִיסֵיהֶם, אָז חַיָּה הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּכָל זִיו תִּפְאַרְתָהּ, פּוֹרַחַת וּמַעֲלָה נִצָּהּ וּמִתְחַבֶּרֶת לַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּכָל שִׁעוּר קוֹמָתָהּ.

מסכת שבת, דף כ ע"א משנה: ומאחיזין את האור בבית המוקד: מנהני מילי אמר רב הונא (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד מתקיף לה רב חסדא אי הכי אפילו בשבת נמי אלא אמר רב חסדא קרא כי אתא למשרי אברים ופדרים הוא דאתא וכהנים זריזין הן: Questions: What's the deeper message of the singling out of the melacha of lighting a fire? If lighting a fire is prohibited, then why is it permitted in the Beit Hamikdash? What's the significance of the allowance to burn leftover fats and limbs in particular? SECTION 1 - What is fire and why single it out of all the 39 melachot? האש היא פעולה מחודשת לגמרי בידי אדם לשימושו, ע"י בינה יתירה שנתן הקב"ה באדם. וכאשר בכלל שביתת המלאכות בשבת מורה על ההודאה שכל המציאות כולה היא מעשה ידיו ית', כן ביחוד פרטה תורה אזהרה אל הבערת האש, למען השרש בלבבות כי לא דוקא ההמצאה של המציאות הטבעית כמו שהיא צריכה שתתיחש לשם ד', כ"א גם כל החידושים שישכיל האדם ע"י בינה יתירה להמציא ולחדש, הכל מעשה ד' המה, והוא מנהלם בידו הגדולה לתכלית הנשגבה של כלל המציאות כולה, וההתפתחות וההרחבה המעשית שע"פ שכל האדם היא עצמה תרחיב היסוד העקרי לבא למטרה הרצויה בבריאה כולה ע"פ חכמת הבורא ית' העליונה. ע"כ צריך ביחוד לשבות מהבערה ולצוות עליה בפני עצמה. SECTION 2 - Why is it permitted in the Beit Hamikdash? To teach us the significance of our obligation אמנם כשם שהאדם צריך להשריש כי בכלל כל מעשינו פעל ד' המה, כן צריך לדעת כי ידו רמה ע"פ חפץ עליון בכל פועל טוב, וכי יש בידו עצמה להביא פנים חדשות ביצירה כולה לטובה ולברכה, כשישכיל להוביל את פעולותיו כולן במסורת הצדק והיושר האלהי. ע"כ במקום המקדש, ששם יד ד' נגלתה, ושם צריך ללמד את האנושיות כולה את חובתה הכללית והפרטית, שם אין שביתה לצורך עבודה, כלומר שם צריך להשריש כי העבודה כולה לאדם נתנה, עליו לעבוד ולשכלל לפאר ולרומם עד אשר יתן פנים חדשות למציאות כולה, בחדש בה פנים חדשות בלב חדש ורוח חדשה להשכיל ולהיטיב. ע"כ ביחוד פרטה תורה אצל ההבערה, היצירה האנושית, שמיד ד' היתה לו שע"פ בינה יתירה יחדש וימציא כעין דוגמא שלמעלה. זאת צריכה להיות תמיד בין עיניו למען ידע עד כמה כחו גדול כשילך בדרך אשר התוה לו יוצרו. ואל יאמר כי אין בידו לעשות דברים חדשים, כ"א אי בעו צדיקי ברו עלמא (סנהדרין סה:), וצדיקים הינם מוכנים לחדש את הבריאה בפנים חדשות לטובה, כי המה עבדי ד' הנתונים לעבודתו. וכאשר תשתכלל האנושיות במילואה, אז יהי' הצדק מקור כל הפעולות, וההמצאות יצטרכו לשאוב ממעין המוסר שבמקדש. תחת אשר המוסר הרגיל צריך להשריש כי מאומה לא יעשה האדם וכי הכל מעשה ד' לבל יטה לבבו מדרך האמת, כן כאשר הוא כבר ברום מעלתו צריך להשכיל כי משרה גדולה הוא נושא בעולם, וכי במלאכות ד' בידו לחדש פנים חדשות בבריאה. והי' מעשה האש לסימן ההתחלה של חידוש היצירה ע"פ חכמת לבב האדם, לעוררו על תעודתו היותר רוממה לתת צביון חדש ופנים חדשות לחברה האנושית בכללה ולכל הבריות המסתעפות עמה. SECTION 3 - Why specifically does THE BURNING OF THE FATS/LIMBS gets mention in the Gemara? ע"כ ההבערה הותרה במקדש בהרחבה גם למישרי אברים ופדרים, לציין כי בעלייתו של האדם צריך הוא להכיר כח ועז אלהים אשר עמדו בחסד עליון, תחת אשר בעצם ירידתו צריך להכיר חסרון יכלתו וחלישותו.

We have a role, as the Jewish People, towards the world at large, yet we also have a responsibility towards ourselves. Both are important, and they each characterize different stages of our history. As we find ourselves on the journey from exile towards complete redemption, it may be helpful and important to keep these two responsibilities in mind, and try to strike the right balance. עין איה - ברכות א,א מסכת ברכות דף ב. (ברכות ב.): "מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן". הקדמה ק"ש של ערבית ושל שחרית, מורים על ב' מיני הקריאה בשם ד' המוטלת על ישראל. אנו צריכים לקבל עול מלכות שמים על עצמנו, ולפעול ג"כ בקריאת שם ד' אחד שלנו, שסוף כל סוף יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. הקשר לגלות וגאולה והנה בגלות, הדומה לערב, עיקר פעולתנו היא רק בנוגע לעצמנו, כדי לעמוד בפני הגלים העוברים עלינו בעז שם ד'. ע"כ בלילה שייך אמונה, מי שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא יד"ח. כי לעצמינו די לנו האמונה וקבלת אמת מאבותינו, שראו עין בעין אור ד' וכבודו. אמנם בעת הגאולה שתרום קרן ישראל, אז ממילא תבא שעת הפעולה של ק"ש דשחרית, אהבה רבה, שכל העמים יאמרו שאור ישראל יהי' לאור עולם. ע"כ אז יתגלו טעמי תורה, ולא יהי' עוד אור יקרות וקפאון, אלו טעמי תורה שיקרים בעוה"ז קפוים יהיו לע"ל. כי למען קרב רחוקים ראוי לברר דברי אמת בבירור, ולתרגם הדבר כפי מושגם החיצוני של העמים, ע"כ אמת ויציב שחרית, מתורגמת ארמית. הקשר של ק"ש דערבית לאכילת תרומה ישראל הם כהני ד' בעולם. מצד עסקם בעניניהם הפנימים בינם לבין עצמם ודבר אין להם אז עם זרים, דומים לכהנים, לא בעת יורו תורה או אפי' בעת יקריבו קרבנות, שאז יש להם יחס עם זרים, שהם עכ"פ עושים עבורם, שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, אבל שלוחים הם. אמנם בעת כניסתם לאכול בתרומה, הם נכנסים לעולם הכהני כולו, ואסור להשתתף עם הזר כלל, כי אין לזר חלק באכילה זו כלל, וטעון הבדלה ממנו. כן זמן ק"ש של ערבית הכללית, גורמת להיות ישראל עם לבדד, כדי להגן על קניניו הקדושים, חיי עולם ששם השם ית' בתוכו, ע"כ יש מושג של יחס, בין קריאת ק"ש של ערבית לשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. עין איה על שבת ט קכא מאי הר סיני - הר שירדה שנאה לאמות העולם עליו. הדבר המציין את השינוי שנעשה בישראל ובעולם ע"י קבלתה של תורה דוקא במדבר בהר סיני, לא בארץ המיוחדת לישראל כ"א במדבר במקום הפקר לכל, בעוד אשר התוכן הרושם את האומה לא היה שום דבר חמרי כ"א המחשבה והדעה, השאיפה של הקדושה והאורה האלהית העליונה – הוא מורה באמת, כי תוכנה הפנימי של תורה הוא ענין ראוי ומוכרח לכל האדם, לכל העמים אשר על פני האדמה. לא ענין עליון ומופלא מן האדם יש כאן כ"א ענין הולם את האדם, אשר מבלעדו יחשב לחיה רעה. ובתוך הענין השוה כ"כ לנפש האדם, גנוזה כל העליוניות וכל אוצרות הקודש הכמוסים באורה של תורה. על כן לא נבלט בהר סיני זה התוכן המיוחד לישראל להיות שולטים על הטבע, להיות מוארים באור אלהי עליון ממעל לכל סדרי היצירה הרגילים, שזהו הענין המתבאר ע"י הניסים הרבים שנעשו לישראל, הנפלאות הן אשר מורות על הפלא העצום שיש באומה פלואה זו. וכן אין התוכן של קבלת התורה ביעודה על הר סיני מציין דוקא איזו סגולה מיוחדת שהיא נמצאת רק בישראל בתור סימן טוב מיוחד, מה שאין לכל האדם אשר על פני האדמה בו שום חלק ונחלה וכשרון. כי באמת בשביל זה התוכן המיוחד לא היה יותר מקום נאה להופעתה של תורה כ"א ארץ ישראל ומכון הר הקודש, שנראה כמיחד נחלת ישראל מכל העמים. ואם היה הדבר כך, שיסודה של תורה וקבלתה היה מציין רק את המופלא מכל האדם בטבע, לא היה שום מקום לתרעומות ושנאה על אוה"ע על אשר נתרחקו מהתורה ולא רצו לקבלה, כי אין אדם נתפס על מעלה שאינה שייכת לו. אבל באמת יסוד קבלתה של תורה בהר סיני במדבר היה תוכן מבליט, כי מקורה של תורה הוא מקור מים חיים לכל משפחות האדם, רק אם יסורו מדרכי רשע, ולא ירצו ללכת בשרירות לב להרע, להזיק ולחבל.

Yetziat Mitzrayim has often been viewed, particularly by the baalei mussar, as a personal journey towards a better, more free, healthier, happier version of one's self. Leaving the "meitzarim" - the "tight areas" of one's life, behind. What then, is the meaning of the seemingly irrelevant detail, that upon leaving Mitzrayim, the Jewish People were commanded to request that the Egyptians hand over their money and valuables? Rav Kook, explaining the opinions in the Gemara, teaches us the importance of planning ahead and taking steps to ensure that once we do reach such a "redemption", that we don't regress to the way things were and the person we were before. 15 - Ensuring We Don't Return to "Mitzrayim" מסכת ברכות דף ט: עין איה, ברכות פרק ראשון, קטז GEMARA AND INTRO (ברכות ט:): "וינצלו את מצרים אמר רב אמי מלמד שעשוה כמצודה שאין בה דגן, ור"ל אמר שעשוה כמצולה - שאין בה דגים". מאזהרת התורה שלא לשוב למצרים, אנו למדים שהי' צריך עצה ושמירה שלא ימשך העם ג"כ ברבות הימים למצרים, כי שם היו עלולים לשוב לשפלות נפשם ועבדותם, ועם זה לתועבות מצרים המורגלים. והנה הכין קורא הדורות ית' עצה מרחוק לבטל את השפעת כח המושך את העם למצרים. 2 REASONS THAT PEOPLE MIGHT MIGRATE והנה דבר הממשיך רבים למדינה אחת, [] בראש הוא אם יש שבר שמה ומקום להעשיר, שתשוקת כל עם רבה לזה, ינהרו שם רבים, וזאת הסבה תקרב גם עמים רחוקים לבא לארצות רחוקות מאתם במקום וברוח. אמנם עם שהורגל לארץ אחת ונתרחק ממנה, הוא יכול לנטות לאהבת החברה של הארץ ההיא, ולא יתכן שלא ימשכנו לבו לה רק בהתבטל שמה סדרי חברה מתוקנים, שאז לא יחפץ איש לשבת בארץ שוממה. EACH OPINION IN THE GEMARA EMBODIES EACH OF THESE REASONS ע"כ אמר רבי אמי שעשוה כמצודה שאין בה דגן, כי ע"י שנטלו ממנה עושרה, שוב לא תמשך אלי' אנשים בתקותם להעשיר, והי' זה די לבטל כח המושך של ישראל למצרים. וח"א שזה לא הי' מספיק מפני הנטיה וההרגל של ישראל שמה, על כן הכין השי"ת עצה מרחוק שהושפלה מצרים כ"כ ע"י עוני', עד שלא הי' ביכולתה להנהיג עוד בה סדרי חברה כהוגן, והיתה דומה למצודה שאין בה דגים. שהמצודה שיש בה דגים ינהרו דגים אלי' מאהבת החברה, לא אהבת התועלת לבד, כד' המפרש בפ' לא יחפור גבי מרחיקין מצודת הדג מן הדג. והי' צריך שע"י ענים תתבטל מישראל אהבת החברה להם, למען לא יאבו לשוב שמה, כעצת השם

Approaching avodat Hashem, 'service' of Hashem, often focuses primarily on, well...Hashem. However, that skips over a fundamental piece in the equation - the person involved in that avoda. Rav Kook articulates beautifully how looking into myself is in-and-of-itself, the very first, and most fundamental stage in the process of nurturing my relationship with Hashem. The self-awareness I "bring to the table" when relating to, questioning, learning from, listening to, speaking to --- Hashem, provides me with a clarity that enhances all the aspects of my connection with Hashem. 14 - Returning to Myself: Introspection as a Prerequisite for a Relationship with Hashem אורות התשובה - טו, י Introduction and general statement: כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. Expanding the concept to beyond the indiviudal ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה. Returning to Hashem, and skipping over the introspection ואם תאמר שהיא חפצה לשוב אל ד' ואת עצמה היא אינה מכוננת לקבץ את נדחיה, הרי היא תשובה של רמיה, שתשא ע"י זה את שם ד' לשוא. על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההויה כולה, אל קונה, לאור באור החיים. Mashiach וזהו הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ד' עליו יגלה. וממקור התשובה הגדולה הזאת ישאב האדם את חיי הקודש של התשובה באמתה.

Are you goal oriented? Do you sometimes feel stressed or impatient about 'getting there already'? Rav Kook, in this fundamental teaching, highlights the importance of a healthy, God-oriented mindset which finds the calm and joy, within the journey itself. עין איה / ברכות ב / פרק שישי–כיצד מברכין / ברכות מג ע"ב נט ואל יפסיע פסיעה גסה, דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומאי תקנתיה להדר לי' בקידושא דבי שמשי. INTRO: Relationship between external behavior and internal state פעולות הגוף ותנועותיו מורים על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הם מטביעים פעולתם על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. (1) Contrasting the two models of attitude האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזה תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כי אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה בא גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיעה פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמיתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולם תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשי וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר בכל דרכיך דעהו, ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה. (2) Minor tangent - why the “goal oriented” approach is only a significant chisaron/lack for some people. ע"כ הפסיעה הגסה היא גנאי לת"ח, אם שאינה כדאי להיות גנאי לע"ה, שבאמת לפי השקיעה הבהמית שאפשר להמצא בחק ע"ה, היא הגנה נאותה מה שעכ"פ מרגיש הוא בפנימיות נפשו שהתקשרו אל התשוקות הבהמיות מצד עצמם אין זה מטרה אנושית, ולהגיע למדרגה הגבוהה שתתישב נפשו בעסק האמצעיים מצד שהוא צועד אל התכלית זאת אינה ביכולתו. ע"כ העדר המנוחה בעסק האמצעיים, שמזה בא מעמד נפשי המביא ג"כ לידי פסיעה גסה, אינו גנאי לו כפי מדת השכלתו. אמנם הדעה הברורה שהשגת אמתת התכלית היא מנועה מחק האדם וציורו, ע"כ זאת היא שלימותו, חבת הקודש של העבודה המביאתו להשתלם יותר. ע"כ כל עבודה, תהי' קרובה או רחוקה, היא חביבה לו בנעימה קדושה. (3) How Hashem “trains” us to “get” this אמנם הסובר כי רק לתכלית המשוער לו בבאו ישיג מנוחתו, הוא טועה במהות התכלית שהוא חושב שהוא הדבר שמצייר הוא בדמיונו מצד היותו רחוק ממנו, ולא יבין שבבאו אליו יושקף לו עוד חוג גדול של תכלית יותר נשגבה, עד שיחכם להשכיל כי אמתת התכלית הראויה שימצא ממנה עונג ומנוחה היא העבודה וההשתלמות. {{{Small section of text not covered in this podcast: Kabbalistic explanations on why specifically the number 500 is the number used in the ratio of eyesight lost}}} (4) Even if one is not on such a level of “journey”-mindedness, physical rest on Shabbat can spiritually address that אמנם, גם למי שלא בא לידי מדה גדולה זו של הבנת החבה של העסק באמצעיים מצד הבאתם אל תכלית של שלימות, מ"מ בזרע הקודש נתנה סגולת השבת לאות ולברית מנוחה, להורות שעכ"פ יש צד ציור מעלה רמה זו לכל ישראל. ע"כ עונג הגופני שבשבת למצוה נחשבת, המנוחה והעידון הם המעלות היותר רמות, ע"כ העורון של פסיעה גסה מהדר לי' כקדושא דכי שמשא, ושב ורפא לו.

Undoubtedly, our relationship with Hashem includes a combination of excitement and resonating with the goodness of His Torah and Mitzvot, along with 'pushing ourselves' to carry out our religious obligations, whether we feel like it or not. After relating to the Rambam's view and weaving in divrei Chazal, Rav Kook sheds light on these two models, and teaches us how the joy of resonating with Hashem and His mitzvot, is a key to being able to get a taste of our reward, a glimpse at olam haba, while still in this world. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. INTRO 1 - Background/Gemara: a) the seeming exclusivity b) one is the means for the other צדיקים לאורה וישרים לשמחה (תענית טו.). האורה מרבה שמחה בטבע הנפש, כמש"כ "(ליהודים היית) אורה ושמחה". וא"כ נעם השמחה הוא התכלית, והאורה היא האמצעי לה. INTRO 2 - The Rambam: difference between כובש and ישר והנה ההבדל בין צדיק לישר מתבאר ע"פ דברי הרמב"ם בשמנה פרקים (פ"ו) בענין ההבדל בין הרוצה מרצונו הטוב ללכת בדרכי ד' ובין הכובש אה יצרו. The actual difference between the two כי מי שטהר את לבבו ועשה רצונו כרצונו של הקב"ה הרי הוא דבק ממש בהשי"ת, בחיים האמתיים, בלא שום אמצעי כלל, אבל הכובש את יצרו הרי רצונו נפרד הוא מצד עצמו, אלא שהתורה, שאינה עדיין עצמית בו, מאירה את חשכו ומנחה אותו ללכת באורח ישר, ועי"ז הוא משיג שמחת עולם בעת הגמול. נמצא, שלצדיק, הכובש ומצדיק את מעשיו, אע"פ שאין לבו בעצמו ישר, האור הוא זרוע, כזריעה הניכרת רק לאחר זמן, שאע"פ שהוא צריך לכבוש אפלת יצרו ואינו מרגיש את עצם האורה של האהבה, שיזכה בה עצמה לשמחה, מ"מ ע"י שעושה רצון השי"ת בתורה ומצות זרוע לו האור, שיקצרהו ברנה עת יבא על שכרו, וע"י אור התורה יבא לשמחת עולם בהנאה מזיו השכינה. אבל לישרי לב, שישרו רצונם כרצונו של השי"ת, שהוא נמשך לו מרוממות כבוד גדלו, הם משיגים בנפשם עצם השמחה, ולא רק באמצעות האור, והם רואים עולמם בחייהם.

Rav Kook made aliyah at the very beginning of the 20th century, and witnessed an overwhelming secular culture in Eretz Yisrael. That reality directly influenced his writing at that time, which took the form of two works, one of which was אדר היקר, a tribute to Rav Kook's father in law, the אדר"ת (Rav Eliyahu David Rabinowitz Te'omim). In his esteem for his father-in-law, Rav Kook likens his greatness to that of the healthy and ideal combination of the emphases of Chassidut and its oppositon, respectively. In this week's episode, we explore Rav Kook's descriptions of Chassidut (the original Chassidut as it was when it began) and the Mitnagdim, as well as their coming onto the stage of history in the wake of the Enlightenment period. (1) Descriptions of Chassidut and its opposition and the things that each emphasized החסידות, שבאה לרומם קדושת המדות, קדושת האמונה, ההכרה הכללית בקדושתם של ישראל ומעלתם, להגדיל את רגשי הקדש, הנרדמים בלב בטבע, ע"י רוממות ערך התפלה, ולעומתה ההתנגדות הכללית, שדאגה הרבה ליסוד המעשי שלא יתמוטט ע"י ההתגברות של הנטיה אל הרגש, ועל הפרטים, שהם מעמידי הכללים, שלא יתטשטשו, ע"י הנטיה אל הכללים, ועל כח הדמיון, המתעורר גם ע"י התרגשות של הרגשות טובות, קדושות ואמיתיות, שלא יעבור את גבולו, ויביא תוצאות רעות ומרות לכלל האומה לדורות הבאים. (2) Despite these differences, they also had a shared agenda שני הכחות הללו התחרו זה בזה, לנטע כל אחד את הטוב אשר יראה בחבירו עפ"י אותו הצביון המיוחד לו, ושניהם יחד היו חמושים נגד ההשכלה הברלינית ; [ Digression: The Enlightenment and where it went wrong אשר אף שהיתה מוצאת יסוד נכון לה באומה בתור תביעה אנושית כללית, שתוכל רק להיות מצטרפת ומלוה את היסוד העקרי, האידיאל הלאומי היסודי, אהבת שם השי"ת, ואהבת תורתו ומצותיו, ובכלל גם אהבת המוסר הישראלי דוקא ע"פ אותה המטבע שחקקה לה האומה לדורותיה, ע"פ השפעתה של תורה, המחוברת מקדושת שם ד' אלהי ישראל, וקשר ברית אבות הנצב עדי עד בעומק החיים הטבעיים והפנימיים שלה בכללותה, שמכל אלה יחד נובעת היהדות המעשית בכל פרטיה קדושתה והדרה. ואם היתה אותה ההשכלה שומרת את תפקידה, שלא להתנשא במקום אידיאל כללי, ע"י התעטפות בטלית של תכלת, לא היתה מוצאת כ"כ מכשולים על דרכה. אבל היא התנשאה מיד לתפוס את רסן האומה בידה, ולשפוך במקום ממשלה חומרית, ממשלה רוחנית על בני הנעורים, ] ~ Back to the shared mission of Chassidim & Mitnagdim ~ ע"כ היה הדבר מוכרח להעמיד לה מתוך האומה כחות גדולים לבצר את כחה ולהשפיל גאותה, בקרב העם פנימה, ע"י הגדלת הכחות הפנימיים הבאים מקדושת ישראל העצמית, הכחות שאינם צריכים להמתין עד שיתנו אומות העולם עליהם הסכמה, כי הם בעצמם, "חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, על אבותינו ועלינו, על בנינו,ועל דורותינו, ועל כל דורות זרע ישראל". השתוף של הכחות לשלילת השלילה, המתפרצת לבוא אז ע"י התנועה הברלינית הזרה, הגדיל את היחש בין החסידות וההתנגדות, עד שאף טרם שנפסק זרם הנגוד בפועל, כבר החלו הכחות לפעיל זה על זה באופן חיובי. החסידות התאמצה גם היא ביותר לדאוג הרבה בעד קיום התורה בפועל, לשמירת הפרטים ורוממות הערך של עיון ההלכה והרחבתה, הכל אמנם ברוח החסידות ובמטבע העקרית שלה, להיות הרגש של הקדושה הפנימית השלהבת העולה מאליה מכל אלה. וההתנגדות התגברה ג"כ להכנים ביותר את כל הכח של נטית הקדושה באהבתה של תורה, ובשקידה עליה מאהבה, ותראה להגביר את יסוד שקידת התורה, בגרסא ובעיון, במדה גדולה כ"כ עד שהיא בעצמה תתן מזון נפשי, גם אל הרגש הפנימי, ותשפיע על קדושת המדות ורוממות המוסר בכלליו.

Are Torah-learning and Tefilla simply two separate parts of our relationship with Hashem? Or, perhaps, do they actually feed off of each other, and use each other to create a more whole relationship? Perhaps one without the other may actually be not so good... 10 - The Torah+Tefilla combo: Fusing Miraculous with Natural עולת ראיה, עניני תפילה, תפלה ותורה 1. The role of Tefilla התפלה משמשת להכניס את כל התורה וכל העבודה, כל החכמה וכל ההופעה, בתכונה טבעית, ומעמד נפשי קבוע, והיא חיי השעה, כלומר, שמחיה את השעה, להיות עומדת ישר מול יניקת שפע חיי עולם. 2. The role of Torah, and the potential problem when it lacks Tefilla with it אבל התורה חיי עולם היא, למעלה מהטבע, וכשיש טבע אז מעלת הנסים גדולה ועליונה מאד, אבל כשהטבע מתדלדלת נקראים הנסים טרחא כלפי שמיא וגרעון של שינוי סדרי בראשית, "כמה גרוע אדם זה" (אביי-שבת נ"ג:). 3. How Tefilla addresses that problem והננו מתפללים להעמיד את הטבע, למען יהיו כל חיי עולם מבוססים אצלנו ומכוונים לקביעות תכונת חיי שעה, המופיעה תמיד בקרבנו, "כל הנשמה תהלל יה", על כל נשימה ונשימה הילול מיוחד, ומתכפל שעה ועולם והיה לשעשוע. "בחקותיך אשתעשע – ואשעה בחקיך תמיד".

How can we transform those intial moments of waking up in the morning to something more meaningful than the often "drag" of getting out of bed to begin another day? Why is the term for "thanks" the same as the term for "admin" in the Hebrew language? Rav Kook sheds light on both of these, as he opens up his writings on the siddur, in his work, Olat Re'iya. עולת ראיה עמוד א The practical and spiritual results of expressing “hoda'a”/'thanks' מודה. ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בבטוי "ההודאה". הכרת התודה לאלהי עולם, אדון כל המעשים, המחיה חיים בטובו, היא אוצר הטוב, הכולל בקרבו את כל התוכן של מילוי החובה וכל התוכן של העידון הרוחני ממלוא תנובת האהבה בחוברת, והנשמה מתנהרת בה ומתמלאה אורה ושמחה. The choice of word “מודה” specifically, to be used as the word for “thanks” ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה אלהית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה. והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם.

עין איה שבת | פרק שני | פסקה יב (שבת כא:) "שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל". יחש ישראל אל אוה"ע, חכמתם מנהגיהם ונימוסיהם, כבר פרשו חז"ל ההפרש שבין הקובלנא של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם" לאותה של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם", כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם. (סנהדרין לט:) אמנם העשיה כמתוקנים שבהם גם היא צריכה שמירה יתירה שלא ימשכו אחריהם לעשות ג"כ כנימוסים המקולקלים. 1) What should be our guiding principle towards “safe borrowing”? והיסוד הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר, אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים, כי בהכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד. אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר, כ"א רוח ישראל צריך שיהי' איתן וקבוע בלב. Our own tradition remains our primary and sturdy anchor and defines our overall direction as a people and as individuals התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. Whereas that which we learn/borrow from the other nations, should be: ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. וכ"ז שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ד' אלהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כ"א הוא יבא לקחת מאתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם, יפיפיתו של יפת באהלי שם. 2) But what is the unfortunate other possibility - אבל כאשר רוח יון פרץ להכנס בתוך עומק קדושתן של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע"פ המדה היונית, כיון שנכנסו להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, לא פסלו רק את עצמן של אותן הדיעות והתכונות שנפגמו ע"י המגע עם התרבות היונית ההוללת, כ"א הדבר פעל על כל המערכה של הדיעות והמדות המעשים והתורות, לתן בהם טעם לפגם, להורידם מקדושתם ולמנע פעולתם הטובה והקדושה על עם ד'. 3) What about allowing other values to come in to our own in only a few areas? ולמען יהי' לנו עמוד זה יסוד להורותנו את הדרך בגלותנו ופיזורנו בין העמים באיזה אופן נתיחש אליהם לחכמתם ומנהגיהם, להשמר שלא יכנסו אותם הדברים הנקלטים מאויר ארץ העמים בפנים חיינו המקודש בקדושת שם ד' יתברך הנקרא עלינו, לבלי נתפתה לאמר, כי אם הזרם הזר יגע רק בחלק קטן מהדיעות והתכונות שע"פ התורה, כי רק חלק זההנראה לעינינו שמתחלל אנו קובעים, ואף שגם מצד חלק אחד מחמדת חיינו ואור תורתנו שמתחלל ע"י מגע זר, די הוא להבדל ולהתרחק ולשמור מכל משמר את אורח החיים האמיתיים. אבל חלושי הדיעות יתנחמו כי יחיו בנותר, ועוד המון רב של תורות אמת וחקי חיים לפניהם, שהם יחיו בהם למרות החסרון הנמצא במקום הנפגש ברוח הזר שחדר כבר אל עומק החיים הפנימיים שלהם. למדנו שכיון שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם, לשנותם כמעט על פי צביונם הם, כבר טמאו כל השמנים שבהיכל. שוב לא יניחו זוית אחת, וכארסה של חכינא יתפשט זרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לקלקל טעמה אמונתה ותומתה, וכל שמן משחת קודש משמנה של תורה, הכח המקדש והמאיר מחשכנו בכל המצבים, הנה יטמאוהו, עד שאם ישארו מעשים פרטיים מן התורה ביד אלה הנפתים אחר רוח זר, יהיו כמצות אנשים מלומדה, וע"פ רוב הדברים הטפלים ישאירו, ולא יהי' בכח השמן הנטמא להאיר אור קודש.

Sometimes, we feel deep down that we want goodness, we want closeness to Hashem, even if we can't fully articulate why. How we get in touch with this higher sense, "on demand". Rav Kook sheds light on the nature of this desire, and how we can unlock it within ourselves, to bring more strength and joy to our lives. Section 1: How notto approach Hashem/turn to Hashem. And how we should. לא בעצבון, לא בפחדנות, לא בחלישות סנטימנטלית, צריכים לפנות אל האור האלהי, אלא בידיעה ברורה, שמה שנובע ממעמקי הלב, להיות מתקרב אל האלהים, זהו חוש טבעי שלם ובריא, ולא חוש טבעי סתם, אלא החוש הטבעי היסודי של הנשמה, שנובע באדם מנשמת חי העולמים, מנשמת כל היקום, כל היש. Section 2: How to get more in touch with that healthy form of turning to Hashem - for all people וכל מה שיוסיף דעת, שיוסיף הארה רוחנית, ובריאות גשמית מסודרה, כן יאיר בקרבו האור הנפלא הזה להיות לו לנר על דרך חייו. Section 3: How Am Yisrael in particular accomplishes this through Torah וישראל, כל מה שיעמיק יותר בתורה ידע ויחוש כמה מרומם ונשגב, כמה אמת ואמיץ הוא האור הגדול הזה, וכמה הוא תופס את החיים כולם, את הליכותיהם הכלליים והפרטיים, ולא ירצה בשום אופן להיות חי חיים אומללים, מגושמים ומזוהמים, חשוכים ואפולים, שאין אור אלהים חיים, מקור החיים, החכמה והבינה, החסד והגבורה, התפארת והנצח, ההוד והיסוד, הממלכה וכל הסתעפותיה, באור הדעת הזולף והולך ממרומי מרומים עד ממעמקי עמקי עמקים, מתפלש בהם, ויגיל וישמח ויחזק ויאמץ כח בעזוז ד' ואור קדשו.

The battle to overcome phsyical desires in the name of a holier purpose seems difficult, given that the former is so instinctive, so built-in. Rav Kook sheds light on how physical pain or suffering can be a catalyze to awaken us to a perception that can assist us in reaching higher, holier forms of pleasure and fulfillment. עין איה, שבת ב, קפח Section 1: The negative results of the intense pull of our natural, physical inclinations והנה בכלל יצר ד' את האדם שיהיו כחותיו הגופניים חזקים ואיתנים, מהירים במשלחתם וחשים לעבודתם, ומהם תוצאות לנטית התאוות העוברות פעמים רבות את גבול היושר והאמת, והמחשיכות את אור הנשמה האלהית המכינה את אושר הנצח אל האדם והמציאות כולה. Section 2: Our higher, inner, spiritual component cannot win in battle against the physical inclinations, due to its built-in slower pace והשכל, ההארה הרוחנית שמאור ד' המאיר לאדם דרכו, איננו יכול להתחרות במרוצתו עם הכחות הטבעיים, ע"כ ירבו חטאי האדם וירידתו המוסרית, וכאשר סוד היצירה האנושית מחייב כך, שיהיו כחות הטבע וחפץ החושים מהירים ואיתנים, והשכל יעשה דרכו לאטו, שדוקא מאופן גידול כזה יצא צלם דמות האדם וצורתו כפי התעודה שנתן לו יוצרו; Section 3: The role of suffering in returning our focus to spiritual pleasure and help us win the battle against our physical inclinations ע"כ למלאות את המדה שהשכל וההכנה המוסרית, שיסודה אור תורה ויראת ד', אינה יכולה להגיע עד אותה המהירות של החושים הטבעיים ותולדותיהם שאין עמהם כ"א חפץ הנאתם הפרטי, הוכנו היסורים הכלליים שהם מחכימים את כלל האדם, להבין שאין תעודתו נמצאת בשפלות חיי העונג של החושים והדמיון, כאשר יראה כי שקר נסכם. וממילא יתרומם להסתכל בתעודתו ולמצא מקור חיים לנפשו בעונג נצחי ונשגב שיביאהו לדעת ד' ודרכיו ולדבקה באהבתו ובצדק ומשרים וכל מעגל טוב.

How can I express my individuality within a Torah framwork? Should I trust my intuition, or turn to the Torah for guidance? How do I balance the two? Rav Kook sheds light on the appropriate relationship between these two important principles - self trust on the one hand, and on the other hand, turning to the Torah and Hashem's more explicit wisdom as guidance. 1. האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. 2. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור, כי אפילו להתפשטות הרוחנית של גרגר חול אחד ג"כ אין מדה וקצב, ולא יכילו שנות האדם לבאר את כל המון החקים המיוסדים בחכמה ומשולבים בדעה וגבורה נוראה שבקרבו. 3. וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים.

What does it mean to "pray"? How can it be something deeply enjoyable? What if prayer was actually seen as a gift and an oppportunity to do something that deep down we all want to do? Rav Kook sheds light on a first-step on a journey towards understanding prayer, tefillah.

What's so special about the land of Israel? Couldn't we just live anywhere in the world to be good Jews? Many places in the world enable Jews to live Jewish lives with a Jewish community and infrastructure. Why is Israel so important? אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ. וּמִתּוֹךְ כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל הַתֹּכֶן שֶׁל סְגֻלַּת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹצִיא לַפֹּעַל אֶת עֹמֶק חִבָּתָהּ, בְּשׁוּם הַשְׂכָּלָה רַצְיוֹנָלִית אֱנוֹשִׁית כִּי אִם בְּרוּחַ ד' אֲשֶׁר עַל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, בַּהַטְבָּעָה הַטִּבְעִית הָרוּחָנִית אֲשֶׁר בְּנִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא שֶׁשּׁוֹלַחַת אֶת קַוֶּיהָ בִּצְבָעִים טִבְעִיִּים בְּכֹל הָאֳרָחוֹת שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הַבְּרִיאָה, וּמִזַּרְחַת הִיא אֶת זְרִיחָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה עַל פִּי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, הַמְּמַלֵּאת חַיִּים וְנֹעַם עֶלְיוֹן אֶת לְבַב קְדוֹשֵׁי הָרַעֲיוֹן וְעַמּוּקֵי הַמַּחֲשָׁבָה הַיִּשְׂרְאֵלִית. הַמַּחֲשָׁבָה עַל דְּבַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא רַק עֵרֶךְ חִיצוֹנִי כְּדֵי הַעֲמָדַת אֲגֻדַּת הָאֻמָּה, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא בָּאָה כְּדֵי לְבַצֵּר עַל יָדָהּ אֶת הָרַעֲיוֹן הַיַּהֲדוּתִי בַּגּוֹלָה, כְּדֵי לִשְׁמוֹר אֶת צִבְיוֹנוֹ וּלְאַמֵּץ אֶת הָאֱמוּנָה וְהַיִּרְאָה וְהַחִזּוּק שֶׁל הַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת בְּצוּרָה הֲגוּנָה, אֵין לָהּ הַפְּרִי הָרָאוּי לְקִיּוּם, כִּי הַיְּסוֹד הַזֶּה הוּא רָעוּעַ בְּעֵרֶךְ אֵיתָן הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הָאִמּוּץ הָאֲמִתִּי שֶׁל רַעְיוֹן הַיַּהֲדוּת בַּגּוֹלָה בֹּא יָבֹא רַק מִצַּד עֹמֶק שִׁקּוּעוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִתִּקְוַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יְקַבֵּל תָּמִיד אֶת כָּל תְּכוּנוֹתָיו הָעַצְמִיּוֹת. צִפִּיָת יְשׁוּעָה הִיא כֹּחַ הַמַּעֲמִיד שֶׁל הַיַּהֲדוּת הַגָּלוּתִית, וְהַיַּהֲדוּת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא הַיְשׁוּעָה עַצְמָהּ.

Why has there been, and continues to be, so much strong feelings of hatred towards the Jewish People? Sometimes it seems quite baseless. Rav Kook sheds some light on this, by explaining the the way cultures and societies are hard-wired, and how that can explain such strong feelings of hatred. אורות התחיה, ב הטבע מוצא את רדיתו בקבוץ האנושי יותר מאשר בפרטיו. הפרטים הנם יותר חפשים, והטפוס של החופש המיוחד לאדם מתגלה בהם יותר. אבל החברה, האנושית והלאומית, עומדת ביותר תחת השפעת הטבע, וההופעה האינסטינקטיבית מתגלה בה יותר. דרכי השמירה המכוונות לשמירת המין והאיש, המתראות בבעלי חיים הטבעיים יותר מבאדם התרבותי, הנן מתגלות בכלליות האנושיות באפנים יותר קרובים לטבע החי. ההכרה הפנימית, הכוללת בקרבה את הנטיות להשמר מכל מזיק ולהכיר את האויב, בלי כל צורך לחכמה ונסיון, מתגלית בחיי העמים ביחוסם זה לזה, עם לעם, דת לדת, גזע לגזע. האלילות הרגישה בישראל, ביהדות, את אויבתה היותר גדולה, את הכח, אשר לפי מדת הגלותו יצר לה העולם, ותצא שנאה אינסטינקטיבית עזה לישראל מכל הגוים. המינות, אע"פ שהשתדלה להנזר מן האליליות הרשמית, מ"מ נוסדה על בסיסים קרובים לאליליים. לא היתה יכולה להתפלש בתוך אומות אליליות, אשר האליליות חדרה בתוכיות נשמתן, דמן ובשרן, כ"א בקחתה לה סגנון אלילי לרפידתה והשטחת סגנונה. יודעת היא יפה, שאם באפס יד יתמסמס ויכלה הסגנון האלילי, הרפוד לה, לא תמצא עוד מעמד בחיים למטבעה המיוחדת ותוכרח להבלע בליעה רוחנית ביהדות, מקורה, ע"כ עומדת היא ג"כ על נפשה, ותמלא שנאת מות ליהדות ולישראל מחזיקיה. שומנה קבצים ב, שנ"ו עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה ניתנת להנפש הברברית להתפשט מכל מאוייה. אבל בבא התור של אור העולם להגלות, יודע לעולם שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל, על כל פנים לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים. ועל כן יחזיקו עשרה אנשים בכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי.

We're all so busy. We juggle the myriad of logistical and familial responsibilities, with our spiritual and religious aspirations. Rav Kook sheds some light on how our involvement in the mundane areas of our lives can themselves be avenues of connection with Hashem - it all depends on our perspective, and how seriously we take whatever it is we're involved in. (משלי ג ו): "בכל דרכיך דעהו", צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם: 1) כשהוא עוסק בתפלה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצויה באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר. וכשהוא עוסק בתורה, יידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטיב, ובה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עסוק בגמ"ח להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. 2) וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית', על-כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים. 3) והב' הוא ב' ה"בתוך", שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את הקב"ה. 4) על-כן הוא (ברכות סג.): "פרשה קטנה", שאין הצווי בה גדלות והרחבה של חכמות ומחשבות, אדרבא צמצום בדבר זה שהוא עסוק לבדו; ומכל מקום, "כל גופי תורה תלויים בה", כי בזה יעשה הכל כשורה, ומזה ימצא כבודו של הקב"ה בתכלית. ורמזו חז"ל בדבריהם (שבת י.): "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד", והבן. 5) [הוספה מכתב יד קדשו: כשאדם פועל איזה דבר של שלימות, בין במחשבה בין במעשה, צריך לשמח בחלקו ולא ירדוף אז אחר דבר אחר, כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דוקא בפרט זה].

Ever wanted to delve into the teachings of Rav Kook but don't know where to begin? Are you somewhat discouraged by his poetic style of writing, but still aspire to reach a reasonable level of understanding and real-life applicability of his teachings? Then I invite you to join me on my journey of increasing familiarity and understanding of Rav Kook's powerful messages, as we open our ears, minds, and hearts to what his teachings have to offer us today. Make sure to look for actual text of the excerpt being studied, in the episode notes.