Podcasts about tiferes yisrael

The legend about Moshe Rabbeinu, cited by the Tiferes Yisrael, stirs and controversy and a question about how we pursue perfection in our Torah lives.  

Rema (YD 87-3), Shach (87-6), Pri Chadash (87-7), Tiferes Yisrael

The Daf Yomi from a Psychological Perspective For Mareh Mekomos Click Below אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַבִּי יִצְחָק, גְּמָרָא אוֹ סְבָרָא? אֲמַר לֵיהּ: מַאי נָפְקָא לַן מִינַּהּ? אֲמַר לֵיהּ: גְּמָרָא גְּמוֹר, זְמוֹרְתָּא תְּהֵא?! Abaye said to Rav Yosef: Is that ruling of Rabbi Yitzḥak based on oral tradition or his own logic? Rav Yosef said to him: What practical difference does Rabbi Yitzḥak's source make to us? Abaye said to him, quoting a well-known adage: When you study Talmud is it merely a song?; Is the material you study like the lyrics of a song that you do not understand? It is proper to investigate all aspects of the statements of the Sages, regardless of the practical ramifications. Boaz on Mishna Erchin 4:1 והקשו בתוס' למה לא ערבינהו ותנינהו, השנים והערכין בנערך. ותו ק"ל למה שני בלישנא. ברישא נקט נידר ובסיפא נערך. וכ"כ ק"ל בכל דוכתא דתני חסורי מחסרא וה"ק, א"כ למה לא הגיהו המשנה. ולמה באמת הוה נקט תנא לישנא קטיעא. ואם שי"ל, שגם כאשר באמת חס"מ יש כוונה בהעניין באופן אחר, עכ"פ לא בכל דוכתא נוכל לתרץ כן. ולולא מסתפינא היה נ"ל ע"פ מ"ש תוס' שלהי מגילה [דל"ב א] על השונה בלא זימרא, וכ"כ אמרי' [ביצה כ"ד א] גמרא גמור זמורתא תהא, שהיו להן זמירות מיוחדין לכל משנה ומשנה. ולפע"ד היה זה כדי לחזק המשנה בכח הזכרון. מדהיו שונין המשניות על פה אפי' בימי רבי [כרש"י ב"מ דל"ג א]. וע"י הניגון נזכר היטב לישנא דמתני', באשר שהיה הזמר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה. ולכן כמה פעמים בחר התנא ג"כ במלה זאת ולפעמים באחר, הכל כפי הנאות לקול השיר המיוחד להמשנה. ומה"ט לפעמים נשנה בבא שנראית יתירה במשנה זו ואצ"ל זו, אבל היה כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר. ומה"ט אף שהי' חשורי מחסרא הניחוה כך. מדמובן ממילא דאל"כ יהיה מעשה לסתור, ואם היו מבלבלים המלות יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה ח"ו, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים. ושמור זה, דאם גם ברוב פעמים מונחים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא עכ"פ במקום שלא ידענו טעם אחר נסתפק א"ע בטעם זה, שהוא ג"כ אמיתי בעצמו: The Idea being expressed is that the Mishnayos were designed to be memorized, possibly originally orally. Therefore, Tiferes Yisrael suggests that each Mishna had its own “song”, tune or perhaps meter. He goes on to say this is why sometimes certain Mishnayos are unexplainably short or long, sometimes in missing words sometimes having extra words. This is an order that the meter and rhyme should work properly. This is not such a strange idea. There's a field of study about cultures that are primarily oral, non-literary or pre-literary. Although there are about 3,000 languages spoken today in the world, in point of fact they're only about 78 of those that have written literature (“Lore; an introduction to the science of folklore and literature”. Author: Edmonson, Munro S. Published: 1971.) In cultures that were pre-literate, many kinds of thoughts were held together by groups of sayings, Proverbs, and catchphrases and clichés. Research by Millman Party into the original Greek literature such as the Odyssey also has led him and others to conclude that it's meter and catch phrases are based on it being originally an oral tradition, sung over in a particular way and only later was written down. http://nrs.harvard.edu/urn-3:hlnc.essay:ParryM.Studies_in_the_Epic_Technique_of_Oral_Verse-Making1.1930 Another perspective on the singing of Mishna comes from Chasam Sofer on Chumash Zos Haberacha 4: ולכל היד החזקה ברש"י ששבר הלוחות ידוע על ידי שבירת הלוחות בא שכחת התורה ובימי אבלו של משה נשתכחו שבעה מאות הלכות כדאיתא במס' תמורה והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו וענין הפלפול ובירור הלכה ידוע ליודעים והנה כמה פעמים מצינו בגמרא א"ל ומאי נפקא לך מינה א"ל גמרא גמור זמורתא תהא (ביצה דף כ"ד ע"א עיין ברש"י שם) ונלע"ד רמז נאה הנה ידוע דפלפול תורתינו הקדושה כוחו עצום מאוד ואיתא שהאר"י ז"ל הי' מפלפל בכח עד שהי' מזיע כי זיע של פלפול מסוגל לבער הקליפות (עיין בטו"ז הלכות פסח סימן ת"ס סעק"ב בשם האר"י ויעוין סימן ר"נ בשערי תשובה בשם האר"י) וידוע דלכן נקרא הפסוקי ופרשיות תהלים ושארי פסוקי שבח ושירה שאנו אומרים בין ברוך שאמר לישתבח פסוקי דזמרה לשון כריתה כמו ואת כרמך לא תזמור שמזמר עריצים ומבער כל הקליפות ומשטינים השוטטים באויר ומעכבים התפלה מלעלות מעלה מעלה והנה איתא בספר החיים מהגאון מו"ה רבן בצלאל אחיו של מהר"ל מפראג שתיבת ג'מ'ר'א' ר"ת ג'בריאל מ'יכאל ר'פאל א'וריאל שהוא מחנה השכינה הסובבת מרכבה העליונה ומי שעוסק בגמרא מסובב מהם מד' כיתות מחנה השכינה אלו (יעוין תו"מ במדבר דף ב' בד"ה מחנה ישראל) ומשמרים ומצילים אותו מכל פגע ונגע רע ועל ידי פלפול הגמרא מבער ומזמר הקליפות וזה רמז לו ג'מ'ר'א' גמור למד גמרא ועי"ז זמורתא לשון זמירה תהא כהלכה מכלל דפליגי בירור הלכה קבוע (מש"מ): His idea is a more mystical one, that the word zamor does not allude to song the simple meaning, but to pruning. And the particular investigative analysis of study of Torah has a way of pruning away the “kelipos” The contaminated shells of dross materialism that block us from access to godliness in this world

The Daf from a Psychological Perspective For Mareh Mekomos Click Below דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ The Gemara answers that Rava could have said to you: If they hold that one may establish an eiruv only for the sake of a mitzva, all would agree that the eiruv may be placed on a grave because mitzvot were not given for benefit. The Maharal in Tiferes Yisrael beginning with chapter Four deeply develops the idea of מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ mitzvot were not given for benefit. He foes way beyond the concept that one cannot know the reasons for the mitzvos. He takes the Gemara in Berachos 34b to its literal extreme, that even mitzvos such as sending the mother bird away which appear to be out of mercy, are NOT what they appear. He vehemently argues with the Rambam's position on this in the Guide III:38, but even takes issue with Ramban on chumash who somewhat relates the mitzvah to mercy. He explains, Bereshis Rabbah (1) tells us Hashem looked at the Torah and made the world. This means, the Torah does not tell us how to live in the world, but rather the world tells us how to live the Torah. Meaning, the mitzvah of sending the mother bird away is not to help the bird, or even to help man. Instead the bird was a creation to support the mitzvah. In other words, the Torah represents a deep truth that has many expressions. One facet of this is the physical world. Another facet of this is that the mitzvos benefit humans and bring goodness. But even the goodness is not the true reason, it is only a side effect of the ultimate truth of the Torah. The Torah is, “one plus one equals two”, it is a fact of the universe. In fact, even “one plus one equals two” is a mere side effect of a deeper truth to the Torah. Thus when it says in Mishna Makkos (3:16): רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: Rabbi Hananiah ben Akashia says: “The Holy Blessed One, desired to make Israel worthy, therefore He gave them much Torah [to study] and many commandments [to perform]: for it is says, “The Lord desires [his servant's] vindication, that he may magnify and glorify [His] teaching” (Isaiah 42). The point is, not that Hashem merely wanted to be good to us. Maharal argues, if that was so, Hashem would give us less mitzvos in order to make it easier on us. Rather, every mitzvah is specifically needed and representative of an immutable absolute truth. Hashem gave us the mitzvos so we can have a chance at being part of that truth. The goodness of the Torah is a dimension and a side effect, not the point. The point is something bigger and more true than we can grasp. This is a difficult concept and I hope I gave it some justice. I urge the reader to study the original Maharal inside -- it is only 70 chapters long