2-Minute Minchat Chinuch

Ve'etchanan 5785

Devarim 5785בפרשת דברים בענין המרגלים הוכיח משה את העם, וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם. ואם בזה עברו על מצוות אמונה בה׳ יש לדון. ודעת הרמב״ם למנות זה מצוה ראשונה בתורה, המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות כו׳ והוא אמרו ית' אנכי י"י אלהיך. אבל הבה״ג ועוד לא מנאוה. ונח׳ המפרשים אם הרב שלמה ן׳ גבירול מנה אותה באזהרותיו. שהרי איתא שם אני הוצאתיך אני הזהרתיך אני הדרכתיך בדרכי מישרים. ובספר זוהר הרקיע שם כתב שאע״פ שהמפרש הראשון לאזהרות רשב״ג הבין מזה שרצה למנות מצות אמונה בה׳ וכדעת הרמב״ם, זה אינו, כי הרשב״ג הלך בדרך כלל בדרכו של הבה״ג שלא מנה זה. ולפ״ז מה שכתב כאן אני הוצאתיך כו׳, אינו אלא גמר הפתיחה של הפיוט, ולא התחיל למנות מצוות עד השורה הבאה, ליחד קל איום כו׳.ועיקר הטענה כנגד הרמב״ם בזה, הוא כפי מה שכתב שם בזוהר הרקיע וז״ל ודעת הגאון ז״ל בזה הוא שאין ראוי לכניס במנין פרטי המצות מה שהוא עיקר האומנה וכל המצות תולדות לה כי כל המצות הם גזירות שגזר לנו השם ית׳ אחר האומנה הזאת ומי שאינו מאמין באלקות אין לו תורה כלל ואי אפשר לבעל תורה שלא יאמין האמונה הזאת וא״כ איך נכניס במנין פרטי מה שהוא עקר ויסוד לכל התורה, ע״כ.ובסוף הספר זוהר הרקיע הנדפס אשר מצאתי בבית המדרש, הביאו מאמר קצר בענין שיטת הרמב״ם בזה מאת הרה״ג הרב אליהו בקשי-דורון ז״ל שהיה ראשון לציון לשעבר בא״י. ואעתיק קצת מלשונו שם שכתב וז״ל בסוף המאמר ברור שגם לדעת הרמב״ם עיקר היסוד להאמין בקב״ה אינה מצוה ממצות עשה אלא יסוד ושורש העבודה כתששובה, שמירת הגוף, וישוב א״י שלא נמנו בתרי״ג, ועוד שבאמונה אי אפשר לצוות למי שלא מאמין וכלשון המכילתא ״קבלו מלכותי ואגזור עליכם גזירות״ כו׳ וסברת הרמב״ם היא שלהמצוה היא לא רק להאמין ולקבל מלכותו יתברך אלא לדעה את האמונה והדברים מפורשים בפתיחתו ליד החזקה שכתב שם יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שם שם מצוי. והדגיש בדבריו שהמצוה אינה רק להאמין או להכיר אלא לידע כו׳ שיש לחקור לדרוש ולהתבונם עד כדי לאמת ולדע את האומנה כו׳. והנה את המושג ידיעה שהיא עיקר הציווי במצות אנכי כו׳ הגדיר התניא פרק ג׳ כו ודעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשו התקשרות והתחברות כו׳.ולכאורה מה שאמר משה בפרשתינו ובדבר הזה אינכם מאמינים אינו בכלל מצוה זו. שהרי בנ״י האמינו שיש אלוק אלא שחשבו שמ״מ ימותו בחרב אם יבואו לא״י. ואולי י״ל שבזה גופא יש להם חסרון באמונת הבורא שאילו האמינו בו כפי שהוא באמת לא היה ספק בלבם שהוא יגן עליהם מן אויביהם וגם לא היו עולה על לבם שאפשר לנצח עליו במלחמה. וצ״ע. וראיתי בזה אריכות בספר דרך מצוותיך להרבי לובביץ ועוד לא הספקתי לעיין שם מצוה א׳.

Matot Masei 5785ע׳ בחי׳ מהר“ם שיק לתרי״ג מצוות ריש פרשת מטות, והועתק נמי בחי׳ למסכת נדרים ג:, וז״ל מצות עשה לדון דין הפרת נדרים שנאמר איש כי ידור נדר לה' וכו'. והנה הרמב"ם [בספר המצות מצוה צ"ה] מונה זה למצות עשה, והרמב"ן במנין המצוות [בסוף] מצוה [צ"ו] משיג על זה, שזה דין מדיני המצוה, ועיקר אינו אלא לא תעשה שלא לעבור על דבריו עיין שם כו׳ וטעם הרמב"ם נראה, כיון שיוכלל לא תעשה ודיני הפרת והתרת נדרים נתחזק שורש אחד משרשי האמונה, לכך ראוי שיוכלל וימנה בכלל המצות עשה, שבא להשריש בנו שאין הדיבור שאנו מדברים בא מכח בנין הגוף ותכונתו, אלא שורש הדיבור הוא בנשמתו, וכמו שתרגם התרגום בראשית על ויהי אדם לנפש חיה לרוח ממללא, ולכך רק הדיבור שנדבר עם השכל והדעת הוא הדיבור של האדם, וכך ראוי שיהיה הדיבור של תפילה ולימוד, ולכך כיון שהדיבור הוא כלי להוציא מכח אל הפועל מה שנשמתו רוצית, והוא כלי של הנשמה חלק רוחניי חלק אלקי, ראוי שישמור אמרי פיו, ויהיה הדיבור חשוב בעיניו, ושורש זה אנו לומדים מן התרת נדרים, שהבית דין של ג' או יחיד מומחה ידון וישפוט שלא היה הדיבור הזה עם השכל והידיעה, שהיה בטעות דעתו, ואילו ראה את הנולד כראוי לא היה נודר, וממילא היה דיבור בלא שכל ובלא שורש הדיבור, ולכך אין לו קיום ומתירין אותו, כי עיקר חשיבות האדם הוא חלק הרוחניי ושכלו ודעתו. והוא גם כן טעם הפרת האב והבעל בדבר שיש בו עינוי נפש או דברים שבינה לבין האב והבעל, כמו שאמרו חז"ל [לקמן דף ע"ג ע"ב] שאנן סהדי כל הנודרת על דעת בעלה, והוא הדין לאביה היא נודרת, שכך ראוי להיות, ואם אינה עושית כן, בטלה דעתה ונתעוור שכלה, וכיון שעל דעת בעלה היא נודרת, וממילא אם הם אינם רוצים, אין נדרה מכאן ואילך מעת שגילו דעתם לא נדר ולא שבועה, ע״כ.

Pinchas 5785איתא בתרגום ירושלמי שמות פרק ו׳ פסוק ח״י פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא ע״כ. ובודאי שדרך דרוש נאמר. ואיך שיהיה כך אמרו. ובמסכת דרך ארץ זוטא ט׳ נכנסו בחייהם בג״ע. ואלו הן חנוך בן ירד ואליהו כו׳ ויש אומרים אף ר׳ יהושע בן לוי ע״כ. ויש מהאחרונים פלפולים נעמים בענין הנכנס חי לגן עדן. ואם אשתו מותרת או אסורה, שהרי בעלה לא מת, ומ״מ הוא איננו, ע׳ קובץ שיעורים ח״ב סכ״ח ומה שהביא מספר תרומת הדשן שחקר בזה.וביותר אריכות ראיתי פלפול עצום בספר שדי חמד פאת השדה מערכת ג׳ סימן י״ח גן עדן אם הוא מקום הראוי לצדיקים שנכנסו שם חיים לקיים שם מצות עשה נסתםק הרב נחלת בנימין במצוה ק״ד דשמא המקום גורם ודוקא עולם הזה הוא מקום מוכשר לשמור מצות ה׳ חקיו ותורתיו ולא בגן עדן ואף אותם שנכנסו חיים לגן עדן כאליהו הנביא וריב״ל פטורים מקיום המצות או דילמא מיתה גורם פיטור המצות שאין חובת מעשה המצות נמשכות רק בהיותם אדם כלומר מחובר מגוף ונפש ובהפרדם זה מזה אינו אדם וקרא כתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו׳ ולכך כשמת נעשה חפשי מן המצות ואם כן אותם שנכנסו חיים לגן עדן מחוייבים הם כו׳.וע״ע שם שכתב שאין ראיה מאדם וחוה שנתחייבו מצות עץ הדעת אף שהיו בגן עדן, דזה לא מענין תרי״ג מצות, ומצותו בכך. וכתב עוד דלית ראיה מב״מ קיד: לאו כהן הוא מר, ששמר אליהו איסור טמאת כהנים כשחזר ולעוה״ז לבקר רבה בר אבוה, די״ל דהמקום הוא הגורם, וכשם שיש מצוות תלויות בארץ ישראל שאין חיוב עליהם בחו״ל, כך יש לומר תרי״ג מצוות בעוה״ז תלויות, ואין חיובם בתוקף בגן עדן כלל.ובסוף דבריו שם הסיק דבאמת אפילו מי שמת כדרך כל הארץ אם צדיק הוא לא נפטר מחיוב מצוות במיתתו, וכדאמרינן בברכות יח. צדיקים במיתתם קרואים חיים. ולמד כן מספר חסידים סימן אלף קכ״ט ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין היה בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצות כי אם כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו והצדיקים נקראים חיים אפי' במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית, ע״כ, וע״ש בשדי חמד באריכות.וזה דלא כדעת רבינו הגדול ז״ל, בספרו המפורסם איש ההלכה, ע״ש חלק א׳ סימן ז׳, שהאריך בענין זה שאין מצוות אלא בעולם הזה, ושעולם הזה חביב אל היהודי ביותר מטעם זה. ואביא קצת מלשונו שם: יש להדות יחס שלישי אל המיתה ולא המתים; מת מטמא, קבר מטמא כו׳, והשעה שהרבה דתות רואות בתופעת המיתה חזיון חיובי, התומך וסועד את ה״תחושה״ והתודעה הדתית, ולפיכך קידשו את המוות, את המת, את הקבר, שהרי כאן הוא מפתן הטרנסצנדנטיות, שער העולם הבא, חלון מלא אורה, הפרוץ לתחום עליון ונשגב, הכריזה היהדות טומאה ביחס למת, ומאסה במיתה, בכליון ובגוויעה, ובחרה בחיים וקדישה אותם: הידהות הנאמנה, שהיא בת קולה של ההלכה, רואה במותת ניגוד עצום וסתירה מבהילה לכל חיי הדת. המוות סותר את כל מהותה של חווית איש הדת המפוראת. במתים חפשי — כיוון שמת נעשה חפשי מן המצוות כו׳ תעודת האדם הדתי כרוכה בעשיית המצוות, ועשייה זו אפשרית היא רק בעולם הזה, במציאות הגופנית והממשית כו׳ וע״ש עוד מזה.

Join Co-hosts and Chavrutas Shai Goldman and Akiva Sturm on another exciting journey through the intricacies of a mitzvah in this week's parsha!

Balak 5785פירוש איסור שלא לקסוםמקללת בלעם שנהפכו לברכה איתא כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל. והנה בספר החינוך פרשת שופטים מצוה תק״י שנמנענו שלא לקסום. והוא מדכתיב לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף ופירש״י עה״ת שם קוסם קסמים, איזהו קוסם, האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך. וכן הוא אומר, עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, ע״כ. וכן איתא בספרי. אולם בתוספתא מסכת שבת פרק ז׳ השואל במקלו ואומ' אם אלך ואם לא אלך הרי זה מדרכי האמורי אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ע״כ. משמע דאין זה לא תעשה מן התורה מיוחד. רק נכלל באיסור דרכי אמורי.וע׳ במשנה תורה הל׳ ע״ז פרק י״א איזהו קוסם זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו הווה או שיאמר שראוי לעשות כן והזהרו מכך, יש מן הקוסמין שמשמשים בחול או באבנים, ויש מי שגוהר לארץ וינוע וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או בעששית ומדמין ואומרים, ויש מי שנושא מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר, הוא שהנביא אומר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, ע״כ. ומשמע דזה פירוש אחר. ולא ידעתי מנין לו מדברי חז״ל.וע׳ סנהדרין קו. ואת בלעם בן בעור הקוסם קוסם נביא הוא אמר רבי יוחנן בתחלה נביא ולבסוף קוסם ע״כ, מזה קצת ראיה דקוסם הוי סוג נבואה שאינו מרוח הקודש, וכדברי הרמב״ם. וכן משמע משמואל א פ״ו, וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר מַה נַּעֲשֶׂה כו׳, שהיו שואלים לקוסמים מה לעשות כפי העתידות, וכדברי הרמב״ם. וכן בישעיהו פ״ג שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן ע״כ. ובמלבי"ם ביאור המילות ישעיהו ונביא וקסם. הנביא מגיד עתידות בדבר ה'. והקוסם עפ"י ניחוש או גורל או אצטגנינות, והוא אחר הנביא, ותמצאם סמוכים לרוב לפי מדרגתם, חזון וקסם (ירמיה י"ד ג', יחזקאל י"ב כ"ד. י"ג ו' ז', ט' כ"ג, מיכה ג' ו' ז'):

Chukat 5785פסול עגלה בפרה אדומהעמנ״ח שצ״ז מה שפלפל בדין דצריכין לקנות פרה אדומה כשהיא ג׳ שנים או יותר, וז״ל וצריכין לקנות אות' כשהיא פרה ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, דכתיב ויקחו אליך פרה. ואם לא מצאו אלא עגלה, פוסקין עליו הדמי' והוא בבית הבעלי' עד שתגדיל ותעש' פרה. והראב"ד בהשגות דעתו דאין קפיד' בזה רק אסור להקדיש בעוד שהיא עגלה דה"ל מחוסר זמן ואין מקדישין מח"ז למזבח, ופרה חטא' קרי' רחמנא, אבל הלקיח' בלא הקדש אין קפידא. וע' בכ"מ דכ' דבספרי זוטא משמע כדברי רבינו, וכן כ' הרהמ"ח. והנה אף על פי שהוא מה“ת, מ"מ נרא' דבדיעב' אינו מעכב, ולא נפסל' בכך, מדלא כ' זה דפסול כמ"ש אח"כ גבי שאר דינים נרא' דאינו מעכב. וצריכ' שתהא בת ג' או ד' שנים, ועיין במנ"ל באריכות כו׳ וראיתי בפ"ב דפר' במ"א גבי פרת חטאת מעוברת דר"א מכשיר וחכמי' פוסלים מביא הר"ש בשם מהר"י סומפענ' דפליגי אם העובר כשר לפרה כיון דלא לקח' כשהיא פרה ועובר נקט משום רבותא דר"א אבל ה"ה אם לקחה עגלה פוסלים חכמים משום דרשה הנ"ל ע“ש, א"כ מוכח דאף בדיעבד פסול' בלקח' עגלה וצ"ע. וע"ש (שהביא) שמביא בשם ספרי זוטא נראה דכשר ע“ש, וכן כתבו התוס' בב"מ דף למ"ד ע“א כו׳ ע״ש.

Korach 5785חצר בקביעת מעשרמצוה שצ״ה בחנוך שנתחייבו בני ישראל לתת חלק אחד מעשרה חלקים מזרע הארץ ללוים, שנאמר [במדבר י"ח, כ"ד], כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים כו׳ וזהו הנקרא מעשר ראשון, ע״כ.וע׳ ב״מ פז: אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית. ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו. ורבי יוחנן נמי הא כתיב מן הבית, אמר לך חצר דומיא דבית מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת. ורבי ינאי נמי הכתיב בשעריך ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער לאפוקי דרך גגות וקרפיפות דלא, ע״כ.והכלל, ר׳ יוחנן ור׳ ינאי הלכתא כר׳ ינאי, על כן היה נראה דחצר אינה קובעת למעשר מן התורה.וכן כתב במנ״ח כאן, והביא שבזה נחלק הש״ך על עצמו, דבש״ך יו״ד של״א ס״ק קי״ב איתא שאינו נקבע עד שיכניסו לבית והחצר דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואסור לאכול, וכ"ת א"כ בית למה לי דכל שכן הוא, מבעי ליה לומר חצר דומיא דבית מה בית משתמר אף חצר המשתמרת ע״כ, ובנקודת הכסף שם השיג על דברי עצמו, כן כתב העטרת זהב [לבוש], והיינו כרבי יוחנן דבבא מציעא פרק הפועלים דף פ"ח, ע"ש. אבל תמיה לי דהא רבי ינאי פליג התם וסבירא ליה דחצר אפילו המשתמרת אינה קובעת למעשר מן התורה ואין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, וקיימא לן [רי"ף חולין יז:] דכל היכי דפליגי רבי ינאי ורבי יוחנן הלכה כרבי ינאי דהוא רביה דרבי יוחנן, וכן פסק הרמב"ם להדיא בריש פרק ד' מהלכות מעשר כרבי ינאי, ע"ש. וגם בירושלמי פרק ג' דמעשרות [הלכה א] קאמר רבי יוחנן גופיה דחצר אינו מן התורה, ע“ש, ע״כ. אולם בגר״א נקט כר׳ יוחנן, שכתב בביאורו ס"ק קל״ט וה"ה לחצר ואף מדאורייתא כר' יוחנן וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר כו‘. ולא ביאר לנו למה שביק האי כללא דהלכתא כר׳ ינאי לעומת ר׳ יוחנן. וע׳ כס״מ הל׳ מעשר פ״ג ה״ד.

Join Shai Goldman and Akiva Sturm for a riveting discussion on the topic of the rebellious elder and how it relates to the Korach story in this week's parsha!

Shelach 5785בספר המצוות לרס“ג עשה קס״ו למנין הגרי״פ פערלא איתא שעירי עבודת נכר לעם, וליחיד להובילם, כו׳ וחטאת על כל נעלם. נעלם מקהל, ומשיח יביא פר, והנשיא בשעיר יתכפר כו׳. הרי שמנה מצות קרבן חטאת לע״ז לצבור, וליחיד, וחטאת שאר עבירות ליחיד, ולקהל, ולכהן המשיח, ולנשיא, כל אלו שש מצוות בענייני חטאות. ועוד מנה בשורה הבאה נעלם מקהל, חטאת צבור.וזה שלא כדעת הרמב״ם ודעימיה שלא מנו מצוות חטאת ע״ז כלל, לא לצבור ולא ליחיד. ואת זה ביאר הרמב״ם ע״פ שורש השביעי שבסה״מ שלו, שאין ראוי למנות דקדוקי המצוה, וז״ל שם שהכתוב בא בספר ויקרא שמי ששגג ועבר על מצות י"י יקריב קרבן והיא מצות עשה אחת, והיא שיקריב השוגג חטאת כו׳ אחר כן דקדק הכתוב בתואר זה הקרבן וכתב בו כתובים ואמר אם היה השוגג מעם הארץ יקריב כשבה או שעירה, ואם היה נשיא יקריב שעיר ואם היה כהן גדול יקריב פר, ואם היתה השגגה בעבודה זרה יקריב השוגג שעירה, בין שהיה נשיא או הדיוט או כהן גדול. ולא בהתחלף מיני הבעלי חיים שיקריב מהם הקרבן יתרבה הקרבן האחד שהוא קרבן שוגג וישוב מצות הרבה. ואילו היה זה כן היה מתחייב גם כן שנמנה אמרו כשבה או שעירה בשתי מצות ואמרו שתי תורים או שני בני יונה בשתי מצות. ואין הענין כן, כו׳ ע״ש.ונראה דהרס״ג ס״ל דשאני כבשה או שעירה דשם ענין הכפרה אחד היא ולא שנא איזו מהם יביא, משא״כ חטאת כה״ג, ונשיא, וע״ז, כפרות משונות אלו מאלו במהות עניינם.

Beha'alotcha 5785עמנ״ח שפ״ד ומה שאין תוקעין האידנא בתעניות בחצוצרות ע' במס' תענית ובראשונים ואכ"מ ובעזה"י כל המצות שבסדר זה דעתי לשנות עוד הפעם, ע״כ.ולא אתברר לי למאי כיוון במ״ש שיש עסק בזה בראשונים. אלא דבהערות מכון ירו׳ ציינו למג״א הל׳ תענית שתמה על זה וז״ל ריש תקע״ו כתב הרמב"ם מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות עכ"צ שלא תבוא שנאמר והרעותם בחצוצרו' וגו' ומד"ס להתענו' וכו' ומריעים בחצוצרו' בלבד בגבולין, וכתב המ"מ והמחוור כדברי הרשב"א או שופר או חצוצרות עכ“ל, ואני תמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה, ואף על פי שאין ת"צ בבבל מ"מ הלא מדאוריית' מצוה לתקוע בלא תענית, ע״כ. ובפמ״ג תי׳ וז״ל והנה, ציבור צ"ע אם כל בי עשרה מקרי ציבור או שמא דוקא בארץ ישראל כמו שכתוב "בארצכם", וח"ו כשיש צער על הרוב אז הוא מצות עשה מה שאין כן קהל אחד כיחידים דמיין ומשום הכי אין תוקעין היום, ע״כ. וכ״כ בנתיב חיים על המג״א שם, ועוד כתב דזה שכתב הרמב"ם ומריעין בחצוצרות בלבד בגבולין היינו חוץ למקדש, אבל מכל מקום בארץ ישראל דוקא, ע״כ. ולפ״ז באמת בזה״ז יש לתקוע בא״י. אבל יש חולקין מן האחרונים, וע׳ מנחת אשר, מאמר ״מצוות החצוצרות בזמן הזה ובזמן מלחמה״ שהאריך ופסק שלא לחדש מנהג החוצוצרות בזה״ז.

Naso 5785ע׳ מנחת חינוך מצוה שס״ח מה שפלפל בנזיר מצורע ע״פ הא דאמרו האחרונים דאין עשה דוחה לא ל״ת אם בא לידי שניהם בפשיעה, וז״ל ובנזיר מצורע שהתגלחת דוחה לא הוי פשיעה בשעת קבלת נזירות דאז לא הי' מצורע. אך לפ"ז אם המצורע לאחר שנתרפא ועומד לגלח קיבל עליו נזירות א"כ בא הל"ת ע"י פשיעה א"כ אפשר דאסור לגלח דאין הל"ת נדחה כי הל"ת הוא תמיד אף שאינ' עולים כידוע. א"כ יצא דין חדש דבכה"ג אינו מגלח א"כ אינו יוכל לטהר מצרעתו לעולם כי תגלחת מצורע מעכב עיין בפי"א מהלכות ט"צ בר"מ. ואפשר אם נצטרע אף דהוא עדיין בימי הסגר וקיבל עליו נזירות הוה ליה פשיעה כיון דעומד לכך דאפשר יהיה מוחלט ושיצטרך תגלחת ולמה מקבל עליו נזירות ולא משכחת לה דידחה העשה דתגלחת רק בנזיר שנצטרע אח"כ כמו שמבואר הלשון בר"מ נזיר שנצטרע וכו' וע' בשער המלך בהלכות נדרים מה שמפלפל בענין זה דעל ידי פשיעה ובאתי רק לעורר, ע״כ. ולכאורה פתרון נזיר זה, לישאל על נזרו.

Bamidbar 5785

Emor/Behar/Bechukotai 5785

Acharei-Kedoshim 5785

Tazria 5785

Shimini 5785

Pesach 5785

Tzav 5785

Vayikra 5785

Yitro, Tetzaveh, Ki Tissa, Vayekhel, Pekudei 5785

Terumah 5785

Mishpatim 5785

Beshalach 5785

Bo 5785

Va'era 5785

Shmot 5785

Vayechi 5785, Two Minute Minchat Chinuch: Join us as we explore a fundamental question about rabbinic leadership from Minchas Asher (Siman 101). Should a rabbi be viewed as a servant of their community or as a prince among their people?

Vayigash 5785

Chanukkah 5785

Its another exciting episode of the Two Minute Minchas Chinuch Extended Edition! Join cohosts/chavrutas Shai Goldman and Akiva Sturm as they dive into the intricacies of the Mitzvah of Kiddush on Shabbos!

Miketz 5785

In this exciting episode, listen to Shai Goldman and Akiva Sturm discuss the intricacies of the prohibition of kidnapping in Halacha!

Vayishlach 5785

In the Minchas Chinuch Extended Edition Episode 3, Shai Goldman and co-host/chavruta Akiva Sturm delve into the very exciting world of the prohibition against consuming the sciatic nerve!

Vayetzei 5785

Bereshis 5784 make-up episode

Toldos 5784

Chayei Sarah 5784

Vayera 5785

Lech Lecha 5785

Noach 5785

Ha'azinu 5784

Vayelech 5784

Ki Tavo 5784

Ki Teitzei 5784

Shoftim 5784

Welcome to episode 2 of our special extended edition series, with co-host Akiva Sturm. Today we will be exploring the mitzvah of the Egla Arufah!

Re'eh 5784

Welcome to episode 1 of our special extended edition series, with co-host Akiva Sturm. Today we will be exploring the mitzvah not to erase God's name!

Ekev 5784