Podcasts about czernowitz

Selma Meerbaum-Eisingers erste Gedichte, ihrem Freund gewidmet und inzwischen ein Stück Weltliteratur, entstanden 1939 in Czernowitz, wo sie als Tochter deutsch-jüdischer Eltern lebte. 1981 entdeckte Ursula Kurze 18-jährig diese Gedichte für sich, vertonte viele davon, ging Selmas Spuren nach bis hin zu deren Freundinnen in Israel, die den Holocaust überlebt hatten und Selmas Gedichtalbum „Blütenlese“ retten konnten. Selma starb mit 18 Jahren im KZ. · Ursula Kurze, Text, Komposition, Gitarre und Gesang

Städte sind Gebilde, die sich permanent verändern. Manche Metropolen und Cities unserer bisher rund 200 Diagonal-Stadtporträts haben wir deshalb schon öfter besucht. Eine in die Jahre gekommene Sendung zu wiederholen, wie jene über Czernowitz aus dem Jahr 1984, ist in der historischen Rückschau ein erhellendes Unterfangen. Anna Soucek hat– 40 Jahre nach Erstausstrahlung dieses Stadtporträts - mit der 1977 in Czernowitz geborenen Germanistin und Rose-Ausländer-Spezialistin Oxana Matiychuk über Historisches und Gegenwärtiges ihrer Heimatstadt gesprochen.

Czernowitz im Südwesten der Ukraine ist bislang von russischen Raketen verschont geblieben. Der Krieg ist dennoch allgegenwärtig. Ein Bericht aus einer Stadt weitab von der Front.

Czernowitz liegt im Südwesten der Ukraine nahe der rumänischen Grenze. Von Bomben- und Raketenangriffen blieb es bislang weitestgehend verschont. Der Tourismus in der Stadt blüht. Doch die Gäste sind andere als früher.

Die jüdische Lyrikerin Selma Merbaum war mit Paul Celan verwandt. Er war ihr Großcousin, nur drei Jahre älter als sie. Beide lebten in Czernowitz, in der heutigen Ukraine, und beide schrieben schon als Jugendliche Gedichte. Ihre Texte ähneln sich in ihrer feinen Wahrnehmung der Umgebung und in ihrer Liebe zur Natur. Über Merbaums Leben ist nur wenig bekannt, und manches trifft nicht zu. Das belegt die Heidelberger Autorin Marion Tauschwitz in ihrer Biographie über Selma Merbaum „Ich habe keine Zeit gehabt zuende zu schreiben“.

Arie nació en Sniatyn, Polonia, el 2 de septiembre de 1929. Cuando llegó la guerra, la familia se separó; los padres huyeron hacia Rumanía, el hermano fue conducido a Siberia, y él logró sobrevivir huyendo de un lado a otro, a veces llevado a guetos y otras a campos de trabajo de los que logró escapar. Al final de la guerra, encontró a su hermano y, reunido con sus padres en Czernowitz, viajaron a Bucarest para luego emprender su viaje definitivo a Venezuela. Sus padres, Hersh y Miriam Birnbaum, siempre ayudaron a su comunidad y fueron muy sionistas. Hablaban yiddish en casa, además de polaco, que era el idioma oficial, y ucraniano. Arribaron a Puerto Cabello en 1947, gracias a la invitación de José Lerner, en el barco "Santa Cruz". Esa misma noche fueron en autobús a Caracas. El 25 de julio de 1953, contrajo matrimonio con Sara Kisilevich, quien llegó de Perú junto a sus padres cuando tenía doce años. La conoció bailando a sus quince en una fiesta del grupo “Scopus” (un movimiento judío estudiantil), y durante 73 años permanecieron juntos como dos eternos enamorados. Se casaron en el colegio Moral y Luces “Herzl Bialik” en San Bernardino, en la recién estrenada sinagoga. Como dato curioso, la reja que fue trasladada al colegio Hebraica fue el fondo de sus fotografías de boda. Arie se dedicó al comercio y mayoreo de artículos eléctricos y electrónicos junto a su hermano en “Hermanos Birnbaum", ubicado en Madrices a Marrón #25.  Con los años establecieron  la primera franquicia de Nippon Denki (NEC) para la fabricación de planchas y ventiladores en Latinoamérica. Fue un empresario de avanzada y respetado por su visión comercial además de su solidaridad y ayuda desinteresada  para quien lo necesito. Formó una familia basada en valores judíos: respeto a los padres, solidaridad con el prójimo, el estudio de la Torá, la participación comunitaria como eje de continuidad de la vida judía y la responsabilidad por el estado de Israel, para que nunca más nuestro pueblo pase por el horror que vivió. Hoy, sus hijos, Bernardo, Mariana y Enrique, sus 10 nietos, y pronto un total de 21 bisnietos son su continuidad. "Estaré siempre agradecido a la Venezuela de los brazos abiertos, lugar donde por primera vez pude decir abiertamente y sin miedo: SOY JUDÍO". --- Support this podcast: https://podcasters.spotify.com/pod/show/tamara-kassab/support

Inspired by her grandmother's childhood experiences in Holocaust-era Romania, Michael L. Printz honoree & National Book Award finalist Elana K. Arnold weaves an unforgettable tale of love and loss in the darkest days of the twentieth century. After their father abandoned the family seven years ago, Frederieke and Astra Teitler's grandfather did his best to provide for the sisters and shield them from antisemitism. But when war breaks out in Europe, their beloved home, Czernowitz, once considered a safe haven for Jewish people, becomes increasingly dangerous. First the Russians, then the Germans, invade. Almost overnight, Frederieke and Astra's world changes, and every day becomes a struggle: to keep their grandfather's business, their home, and their lives. As those that threaten Frederieke and her family close in around them, she must decide between holding on to her life or letting go of everything that has ever mattered to her—a choice she may not even have the chance to make.

Despite the many upsides of age, a long life means that we have witnessed a number of horrendous events. However, one of the most horrendous events in all of mankind's history was experienced by our parents' generation. And that, of course was the Holocaust and the tragic events of World War II. Our guest, Elena K. Arnold, has written a riveting account of a young girl and her family who experienced the horrors of that terrible war in the town of Czernowitz, Romania. Although the book is technically historical fiction, Elena drew heavily upon the experiences of her own grandmother, Frieda Teitler.   The book is entitled: The Blood Years and is the story of love, family, and survival… even under the darkest of experiences. Elena's book is an important work with an incredibly profound message that you'll want to share and discuss with your older grandchildren. Please plan to tune in for this incredibly moving conversation.

Inspired by her grandmother's childhood experiences in Holocaust-era Romania, Michael L. Printz honoree & National Book Award finalist Elana K. Arnold weaves an unforgettable tale of love and loss in the darkest days of the twentieth century. After their father abandoned the family seven years ago, Frederieke and Astra Teitler's grandfather did his best to provide for the sisters and shield them from antisemitism. But when war breaks out in Europe, their beloved home, Czernowitz, once considered a safe haven for Jewish people, becomes increasingly dangerous. First the Russians, then the Germans, invade. Almost overnight, Frederieke and Astra's world changes, and every day becomes a struggle: to keep their grandfather's business, their home, and their lives. As those that threaten Frederieke and her family close in around them, she must decide between holding on to her life or letting go of everything that has ever mattered to her—a choice she may not even have the chance to make.

MDJ Script/ Top Stories for August 1st Tuesday Publish Date: July 31 Monday   Commercial: Henssler :15   From the Henssler Financial Studio, Welcome to the Marietta Daily Journal Podcast Today is Tuesday July 29th and happy 61st birthday to actor Wesley Snipes ***Snipes*** I'm Dan Radcliffe and here are the stories Cobb is talking about, presented by Credit of Georgia 1. 1991 California cold case reopened after retired Marietta pastor's arrest 2. Marietta weighs renewal of tax-sharing agreement with Cobb Galleria authority 3. And a Cobb, Marietta schools see mixed results on statewide test   All of this and more is coming up on the Marietta Daily Journal Podcast. Commercial : CU of GA   STORY 1: 91   After the arrest of an 83-year-old retired minister in connection with the kidnapping and murder of an eight-year-old girl in Pennsylvania almost 50 years ago, investigators in California reopened a cold case involving a 4-year-old girl who went missing in 1991. David George Zandstra, the accused, admitted to the crime after evidence of sexual misconduct was presented. Investigators are looking into possible connections between the two cases, separated by 16 years and multiple states, to see if there might be a pattern of similar crimes. The Christian Reformed Church in North America, where Zandstra served as a minister, has also initiated its own investigation.....................……... Read more about this at mdjonline.com   Story 2: galleria   The Cobb-Marietta Coliseum and Exhibit Hall Authority, which manages the Cobb Galleria Centre and Cobb Energy Performing Arts Center, has renewed 30-year tax revenue-sharing agreements with several cities, but the city of Marietta is yet to reach an agreement. The authority seeks a steady revenue stream to fund a $150-170 million redevelopment. Marietta's hotel-motel tax revenue contributes to the authority's revenue, but some officials are questioning the continuation of the subsidy for three more decades. The authority argues that it has a significant economic and philanthropic impact, generating billions in economic impact and supporting jobs. Marietta's City Council plans to discuss the matter further in a special meeting on August 9.   Story 3: test   The 2022-2023 Georgia Milestones test scores show that Marietta City Schools saw significant improvements in reading across most grade levels, particularly in third-grade reading with a 20-point increase. This improvement is attributed to the Literacy and Justice for All program. However, the average score for high schoolers in algebra saw a 23-point drop since last year. In contrast, Cobb County School District's scores remained relatively steady or slightly dropped, with some grade levels showing declines in reading. Marietta outperformed the state in various categories but fell short in some subjects. Statewide, there were improvements in student scores on most assessments compared to the previous year. Efforts to improve reading outcomes include expanding tutoring programs through Georgia Virtual Learning and partnering with AmeriCorps.   we'll be right back   Break: ESOG – Elon – Dayco   STORY 4: college   Rob Garcia III has been appointed to lead the Marietta College and Career Academy in Marietta City Schools. The academy offers unique pathways for students to gain hands-on experience in various industries and develop skills for high-paying jobs. Garcia's aim is to connect local businesses with the academy to build curriculum according to their needs, offer internships and apprenticeships, and ensure students are prepared for the workforce. The academy spans the entirety of Marietta High School, and its success is driven by partnerships with local industries. Garcia's return to his hometown is seen as a significant asset to the community.   STORY 5: 6 holocaust   Holocaust survivor Sami Steigmann shared his story during a three-day symposium off Marietta Square hosted by Zachor Shoah, Inc., a nonprofit combating Holocaust denial and distortion. Born in 1939 in Czernowitz, Bukovina, Steigmann and his family were imprisoned in the Mogilev-Podolsky labor camp in Transnistria. He survived medical experiments, starvation, and death marches during the Holocaust. Steigmann emphasized the importance of education to prevent hate, bigotry, and genocide, urging people to be vigilant against hate groups and propaganda. The symposium aimed to promote Holocaust education and raise awareness about the dangers of antisemitism and discrimination.   Story 6: jackson   Republican Cobb County Tax Commissioner Carla Jackson, the first Black tax commissioner in Cobb County's history, is switching to the Democratic Party ahead of next year's election. She has been reelected twice as a Republican but will now seek reelection as a Democrat. Jackson cited the changes in the Republican Party since 2016 as her reason for the switch and mentioned that her beliefs and values as a Black woman are in direct opposition to GOP actions regarding race, voting rights, gender, and the environment. The Cobb Democratic Committee welcomed her to the party.   We'll be back in a moment   Break: Drake- Ingles 7- JRM   Story 7: foti   The Walton Raiders achieved their 23rd overall state title in girls' tennis, winning the Georgia state playoffs under coach Anthony Foti's leadership. Foti was named the 2023 Cobb County Girls Tennis Coach of the Year. The team faced tough opponents, including state champions Northview, Pace Academy, and Marist, to prepare for the championship match against North Gwinnett. Led by Notre Dame commit Hayden Mulberry, who displayed dominant play, Walton secured a decisive victory in the final. The team will face new challenges next season with the graduation of seven seniors but remains confident in maintaining their high level of performance.   Story 8: santanna   The Dillon Santana of Mount Paran Christian had a remarkable comeback story in tennis. Despite facing setbacks due to the COVID-19 pandemic and a wrist injury, he played consistently as the No. 1 singles player and led his team to its first-ever state championship. Santana's performance earned him the title of 2023 Cobb County Boys Tennis Player of the Year. Motivated by past missed opportunities, he fought hard in every match, and the culmination of his efforts led to an emotional victory. Santana will continue his tennis journey at Georgia College and State University.   Story 9: rhodes   Cody Rhodes, a professional wrestler, reminisces about his WWE career, starting in Detroit in 2007 when he inducted his father, Dusty Rhodes, into the WWE Hall of Fame. Rhodes, a Cobb Native and Lassiter alum, later debuted in WWE, left in 2016 to join the independent circuit, co-founded All Elite Wrestling, and returned to WWE in 2022. Rhodes aims to win the WWE heavyweight title, a dream that eluded his father. Despite challenges and emotions, he remains focused on his goal and cherishes his Detroit connection through his wife's family. Cody Rhodes is set to wrestle Brock Lesnar at SummerSlam.     We're back with final thoughts after this     Break: UMC 15 – Henssler 60 Signoff- Thanks again for hanging out with us on today's Marietta Daily Journal podcast. Read more about all our stories, and get other great content at MDJonline.com. Did you know over 50% of Americans listen to podcasts weekly? Giving you important news about our community and telling great stories are what we do. Make sure you join us for our next episode and be sure to share this podcast on social media with your friends and family. Add us to your Alexa Flash Briefing or your Google Home Briefing and be sure to like, follow, and subscribe wherever you get your podcasts.   www.henssler.com  www.ingles-markets.com  www.cuofga.org  www.esogrepaire.com  www.jrmmanagement.com  www.drakerealty.com  www.daycosystems.com  www.unitedmilitarycare.org  www.elonsalon.com  See omnystudio.com/listener for privacy information.

Vom 26. bis 29. Juni 2023 fand in Czernowitz (im Südwesten der Ukraine, nahe der Rumänischen Grenze) ein Kinaesthetics-Grundkurs statt. Dieser Grunkurs fand in Zusammenarbeit des Wirkungsfeldes "Kinaesthetics-Projekte Neue Länder" und dem Verein Lifeline aus Zürich statt. Raymond Guggenheim, Gründer vom Verein Lifeline, Valentina Seljuk, Übersetzerin während des Grundkurses, und Tatjana Berezhnaja, Mitarbeiterin Lifeline in Czernowitz, berichten in diesem Podcast über ihre Einschätzung und Erfahrungen. Das Gespräch wurde anlässlich eines Online-Mitgliedertreffens vom Verein pro lebensqualität Deutschland e.V. aufgezeichnet. Weitere Informationen zum Wirkungsfeldes "Kinaesthetics-Projekte Neue Länder": https://kinaesthetics.netzwerk-lq.net Weitere Informationen zum Verein Lifeline: https://lifeline.help

Tenenberg, Mironwww.deutschlandfunkkultur.de, Aus der jüdischen WeltDirekter Link zur Audiodatei

Das Bild von Europa war lange westlich geprägt, sagt die ukrainische Literaturwissenschaftlerin Oxana Matiychuk, die in Czernowitz lebt und für ihr "Ukrainisches Tagebuch" in der SZ bekannt wurde. Den Krieg in der Ukraine sieht sie als einen Kampf gegen den Totalitarismus. Von Oxana Matiychuk.

Sophie Karow und Christian Fritsch sind die neuen Sprecher*innen der GRÜNEN Düsseldorf Herzlich willkommen zur 50. Folge vom GRÜNFUNK Düsseldorf! Auf der Jahreshauptversammlung am 11. März haben die GRÜNEN Düsseldorf einen neuen Vorstand gewählt. Die Mitglieder sind: Sophie Karow, Christian Fritsch, Phil Büttner, Jenny-Mai Guse, Martha Schuldzinski, Anas Al-Qura'an, Helene van gen Hassend und Simon Schütter. Wir haben die Reden der neugewählten Sprecher*innen Sophie Karow und Christian Fritsch mitgeschnitten. Ein kleiner Brummton ist dabei – das passiert bei Live-Aufnahmen. Zudem haben wir heute zwei Themen aus der vergangenen Sitzung des Düsseldorfer Stadtrats. Norbert Czerwinski spricht über die Städtepartnerschaft zwischen Düsseldorf und Czernowitz, Clara Gerlach über Balkonsolaranlagen.

Oxana Matiychuk lebt in Czernowitz in der Ukraine. Seit Kriegsbeginn sprechen wir regelmäßig mit der Germanistin über die Lage im Land. Auch ein Jahr nach Putins Angriff sei die Kampfbereitschaft der Soldaten ungebrochen, sagt sie. Doch der Zustand, in dem sich das Land befände, gleiche einem Marathon. Viele seien schon auf der Strecke geblieben, das Land sei zerstört, Millionen Menschen traumatisiert.

Neben aller materiellen Hilfe braucht es mehr zivilgesellschaftliches Engagement wie europäische Städtepartnerschaften, um die Ukraine zu stützen, sagt die Historikerin und Aktivistin Oleksandra Bienert. Die Die 39-Jährige stammt aus Czernowitz und lebt seit 2005 in Berlin. Bei ihren Besuchen in der Ukraine nimmt sie eine große Aufbruchstimmung war: "Es ist extrem beeindruckend für mich, wie überzeugt die Menschen in der Ukraine für ihre Freiheit kämpfen!" Von Oleksandra Bienert.

Kührer-Wielach, Florianwww.deutschlandfunkkultur.de, FazitDirekter Link zur Audiodatei

Düsseldorf unterstützt unsere ukrainische Partnerstadt Czernowitz weiter mit Hilfsgütern - etwa mit Schulmöbeln und Tablets./Corona, Grippe und jetzt noch Streptokokken – gefühlt sind gerade alle krank. Dazu kommt der Engpass bei manchen Medikamenten. Was das mit den Schulen macht und wie Ärzte und Unternehmen auf die Situation blicken, hört ihr in dieser Folge.

Kürzlich erschien der Briefwechsel zwischen Ingeborg Bachmann und Max Frisch, einem der berühmtesten Liebespaare der deutschsprachigen Literatur, als gebundene Ausgabe. Schon vor einigen Jahren besprach ich Helmut Böttigers Werk “Wir sagen uns Dunkles” in dem es um die, möglicherweise etwas weniger bekannte, Beziehung zwischen Ingeborg Bachmann und Paul Celan geht. Eine gute Gelegenheit sich auch diesem Werk wieder einmal zu widmen und defintiv eine Empfehlung für den Gabentisch.Schon seit vielen Jahren lese ich Gedichte. Mein Interesse gilt dabei jedoch, offen gestanden, weniger der modernen Lyrik und Neuerscheinungen, als vielmehr Dichterinnen und Dichtern, die vor Jahrzehnten, wenn nicht sogar Jahrhunderten, geschrieben haben. Mich fasziniert ihre Sprache und die Geschichten, die sie uns mit ihrer Lyrik erzählen, ebenso wie deren persönliche Lebensgeschichte. Und dass diese Faszination auch auf andere übergreift, sehen wir dann unter anderem an Buchveröffentlichungen, die sich auf neue Art und Weise versuchen, den bereits Verstorbenen und ihrem Leben zu nähern. Ein Beispiel hierfür ist das bereits vor einiger Zeit von mir besprochene Werk Konzert ohne Dichter von Klaus Modick, welches sich einerseits um den Maler Heinrich Vogeler, andererseits aber auch um seinen Freund und Dichter Rainer Maria Rilke dreht und ihn in ein, für mich, neues Licht rückt. Aber die Lyrik Rilkes ist nicht nur heute noch beinahe zeitlos schön, sondern inspirierte auch andere zum Schreiben. Einer dieser Dichter, der zumindest in seiner frühen Phase von seiner Verehrung für Rilke zehrte, war der Rumäne Paul Celan. Vielen, so auch mir, als Dichter der Todesfuge und bedeutender Nachkriegslyriker bekannt, kaufte ich mir vor einigen Monaten ein vom Insel Taschenbuch verlegtes schmales Büchlein mit Liebesgedichten Celans, um seine Lyrik besser kennenzulernen. Dieser schmale Gedichtband beinhaltet unter anderem das Gedicht Corona, dessen Text namensgebend für das wiederum von Helmut Böttiger 2017 von der Deutschen Verlags-Anstalt veröffentlichte Werk Wir sagen uns Dunkles ist.In Böttigers Werk geht es konkret um die Liebesgeschichte und die Verwobenheit der Leben Ingeborg Bachmanns und Paul Celans. Die Geschichte bzw. den Mythos um die beiden Hauptpersonen bringt Böttiger direkt zu Beginn seines Buches, ohne lange Umschweife auf den Punkt. Sie, 22 jährig und aus Klagenfurt in Österreich stammend. Er, 27 jährig und gebürtig aus Czernowitz, Rumänien. Als sie sich 1948 in Wien treffen, sind beide der literarischen Öffentlichkeit noch unbekannt und ihre gemeinsame Zeit dauert gerade einmal sechs Wochen. Böttiger fügt hinzu, dass über diese Zeit, aufgrund der Tatsache, dass die beiden literarisch noch unbedeutend waren, nichts bekannt ist. Man könnte sich nun die Frage stellen, wie er ein Buch über deren Liebesgeschichte schreiben will, wo er uns doch bereits auf der zweiten Seite deutlich macht, dass deren wichtigsten bzw. grundlegenden sechs gemeinsamen Wochen im Dunkeln liegen.Doch es ist das Besondere an diesem Buch, dass es ihm gelingt. Und zwar zum einen anhand diverser Briefwechsel zwischen Bachmann und Celan, die erst später einsetzen, aber durchaus einen Teil des Erlebten anklingen lassen und zum anderen natürlich Korrespondenzen, die die beiden mit Freunden, Verlegern und anderen, ihnen nahestehenden Personen führten. Und es gibt noch eine zweite Komponente, die er nutzt und die diese Art Literatur so spannend für mich macht. Es ist die Sprache. Sehr genau untersucht und analysiert er die Formulierungen in ihren Gedichten. In Gegenüberstellungen zeigt er, wie sie aufeinander Bezug nehmen, Motive des jeweils anderen aufgreifen, verändern, variieren und zu einem neuen Schluss bringen, oder ihnen eine neue Bedeutung geben. Wie lange würde ich selbst brauchen, um nur ansatzweise jemals zu den Erkenntnissen zu kommen, die Helmut Böttiger uns hier so deutlich und beinahe offensichtlich präsentiert? Vermutlich nie. Wie viel würde mir von der Tiefsinnigkeit ihrer Gedichte, ohne das Wissen um den anderen, vielleicht sogar verborgen bleiben? Natürlich würde es meine Begeisterung für deren Gedichte nicht schmälern, aber so wird diese Begeisterung sogar noch gesteigert, weil Helmut Böttiger mir auf circa 260 Seiten die Möglichkeit bietet, deren Wirken noch tiefer zu durchdringen.In Wir sagen uns Dunkles beschreibt Böttiger die Liebesgeschichte Bachmanns und Celans von ihrem Kennenlernen im Mai 1948 bis zu deren Tod. Immer geht es dabei aber auch um deren individuelle Entwicklung. Beispielsweise um die Gruppe 47, die beide zur selben Zeit das erste Mal besuchten, über Erfolge und Misserfolge und damit verbundenem Neid und Solidarität, über Liebschaften und Ehe, aber auch Heimatlosigkeit und Verlust wie Celan sie in einer Weise erfuhr, die ihn für den Rest seines Lebens und auch in seiner Dichtung stark prägen sollte.Ich kann Helmut Böttigers Wir sagen uns Dunkles nur uneingeschränkt weiterempfehlen. Ähnlich wie das von mir bereits am Anfang angesprochene Buch Klaus Modicks, verbindet es Elemente von Autorschaft, Privatleben und Dichtung und gibt dem Leser die Möglichkeit, durch seine intensive Recherche, neue Zusammenhänge zu erfahren und ein besseres Verständnis für die Protagonisten und deren Werke zu entwickeln.In dem von mir angesprochenen Gedichtband über Celan fand ich ein Gedicht, welches mich schon beim ersten Lesen faszinierte und nach Wir sagen uns Dunkles noch eine neue Nuance an Bedeutung bekommt. Mit diesem Gedicht, mit dem Titel Aubade was im Gegensatz zur Serenade steht und so viel wie Tageslied bedeutet, möchte ich meine Rezension schließen.AubadeIm Dunkel nur bekenn ich mich zu dir.In deinen Hörnern aber häuft sich Helle.Die Morgenröte wittern wie ein Tierdein Aug und meines vor der Tränenschwelle.Du überspringst die Stunde, die jetzt schlug.Wir knieen nun und können weinen . . .Von Kummer ist schon übervoll mein Krug –Und deine Tränen fließen auch in meinen . . .Du nennst, ein Finstrer in den Rosenbränden,das Dunkel Drüben und die Helle Hier . . .Bis dir mein Herz verflackert in den Händen.Im Dunkel nur bekenn ich mich zu dir. This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit lobundverriss.substack.com

Bei der Hilfsaktion "Eine Dose für Czernowitz" haben Düsseldorfer Schülerinnen und Schüler über 17.000 Konserven mit Lebensmitteln gesammelt. Diese werden in den nächsten Wochen in die Ukraine transportiert. Stadt und Caritas hatten zu dieser Aktion aufgerufen. Der Unfall am Rande des Weihnachtsmarktes in Düsseldorf sorgt für ein mulmiges Gefühl. Auch wenn dieser Unfall an jedem anderen Tag des Jahres hätte passieren können. Wir sprechen über die Sicherheit auf den Weihnachtsmärkten in NRW.

Der Schauspieler und Regisseur Christoph Jacobi hat sich hinter das Steuer gesetzt und ist mit Hilfsgütern aus Bremen in die Bukowina gefahren.

Böttiger, Helmutwww.deutschlandfunkkultur.de, LesartDirekter Link zur Audiodatei

Am Wochenende sind im westukrainischen Czernowitz Lyriker aus der Ukraine, Rumänien, dem deutschsprachigen Raum und Israel zusammengekommen: zum Meridian-Festival für Lyrik. Czernowitz ist bei uns vor allem als Geburtsort des Dichters Paul Celan bekannt. Was es bedeutet, ein Lyrikfestival in die Stadt zu holen in Zeiten des Krieges, darüber sprechen wir mit der Leiterin des Meridian-Festivals, Evgenia Lopata.

Donauwellen-Host Florian Kührer-Wielach hat vor einigen Tagen die ukrainische Stadt Czernowitz besucht. In dieser Folge hören Sie sein Interview mit dem Rektor der Nationalen Jurij-Fedkowytsch-Universität Czernowitz, Roman Petryschyn.

Donauwellen-Host Florian Kührer-Wielach hat vor einigen Tagen die ukrainische Stadt Czernowitz besucht. In dieser Folge hören Sie sein Interview mit dem Direktor des Museums für jüdische Geschichte und Kultur in der Bukowina, Mykola Kuschnir.

Fünf Monate dauert der Angriff Russlands auf die Ukraine nun schon an. Oxana Matiychuk, Literaturwissenschaftlerin an der Universität Czernowitz, hält sich beschäftigt, um nicht von der schwere der Situation erdrückt zu werden.

Vier Monate dauert der Angriff Russlands auf die Ukraine nun schon an. Die Menschen vor Ort gehen damit ganz unterschiedlich um, berichtet Oxana Matiychuk, Literaturwissenschaftlerin an der Universität Czernowitz.

En centraleuropeisk mentalitet som levde kvar efter att det habsburgska väldet föll samman kanske gav det upphov till en egen modernistisk inriktning inom litteraturen? funderar Eva Ström. ESSÄ: Detta är en text där skribenten reflekterar över ett ämne eller ett verk. Åsikter som uttrycks är skribentens egna.När Paul Celan 1920 föddes i Czernowitz i nuvarande Ukraina hörde staden till Rumänien sedan två år. Men dessförinnan hade denna region varit en del av det gamla habsburgska väldet kejsardömet Österrike-Ungern, med Wien som sin centralort. Det var ett enormt rike som omfattade slovener, galicier, polacker, ungrare, sachsare, serber, kroater, rumäner, schwabare, tjecker och österrikare och flera religioner. Det var ett land där man bara behövde ett enda pass och där många människor kunde känna sig hemma i en viss centraleuropeisk mentalitet.För den lilla flickan Gabriele Mintz, som föddes 1931 i Wien i de skakiga åren mellan två världskrig fanns ingenting mer glamoröst än kejsartiden. Även om imperiet var bräckligt höll det ändå ihop sina olika etniciteter och det var en gyllene tid före 1914 åtminstone för de övre samhällsklasserna och borgerskapet. I detta rike var judar ofta emanciperade och utgjorde 10 procent av Wiens befolkning. Men många av dem tvingades fly. Sexåriga Gabriele var en av dem. Hennes familj lyckades ta till sig till New York, där hon många år senare gjorde sig ett namn som den inflytelserika kritikern Marjorie Perloff, som särskilt intresserat sig för avantgardisk poesi.I sin bok Edge of Irony Ironins egg sätter Perloff ljuset på den österrikiskt formade litterära modernism under de år då Habsburgväldet föll samman. Denna rörelse som hon kallar austromodernism är mindre känd än den modernism som kom till stånd i väst, med Woolf, Joyce och Proust som ledande namn. Hon ägnar sin bok åt sju författare som hon menar är en del av denna speciella strömning. Författarna är just nämnda Paul Celan, som hon kallar Habsburgs sista poet, Joseph Roth, Karl Kraus, Elias Canetti, Robert Musil och Ludwig Wittgenstein.Vad är det då som är speciellt med denna austromodernism? Den är menar Perloff mer klassisk till sin uppbyggnad man är inte intresserad av att omarbeta syntax eller språk och arbetar heller inte typiskt med inre monolog. Nej det är ironin som är det stora gemensamma draget, en ofta skärande, samhällskritisk och spelande lekfull ironi som kommer till uttryck till exempel i Mannen utan Egenskaper av Robert Musil eller Radetzkymarschen av Joseph Roth. Roth beskriver i Kapucinerklyftan denna hållning, som han menade bestod av ett sorts lättsinnigt tvivel, en högmodig ensamhet, en viss vårdslöshet. Kvickheterna var lättsinniga efter som de uttalades i en undergångsstämning, som sin tur skapade en dåraktig längtan efter allt som bekräftade livet. Denna bekymmerslösa mentalitet var avsedd att hålla den annalkande undergången stången, där sorglös erotik kunde växla med drömsk melankoliRoth och även Perloff pekar alltså på ironin som ett genomgående drag. Det märks inte minst i Musils oavslutade roman Mannen utan egenskaper, som utspelar sig 1913 men utkom långt senare, då man visste att kriget skulle krossa hela denna sorgfälligt, nyanserade värld som återges med spelande ironi. Ironin är dubbel eftersom vi alla läser i vetskap att hela denna värld är sönderslagen. Första delen cirklar kring det patriotiska projektet Parellellaktionen som ska fira kejsarens 70-årsjubileum på tronen. Men vad ska den bärande idén vara i detta storslagna evenemang, vad är det enande innehållet? Perloff ger sitt bistra svar: det är kriget, vilket också låter skärande ironiskt mot bakgrunden av de lättsamt fladdrande replikerna i de eleganta salongerna.Karl Kraus ironier utspelar sig i hans satiriska skådespel Die letzen Tage der Menschheit ( Mänsklighetens sista dagar) som påbörjades 1915 och fullföljdes 1922. Här infogade Kraus krigiska slagord och klichéer i en operettartad form. Hans svarta humor hämtade absurda repliker ur en nationalistisk press där språket förändrades till strategiska lögner. Om människorna vore fria från klichéer, skulle de inte behöva några vapen, sa Kraus 1921. Kraus visar att språket har en stark etisk komponent. Han kunde inte tolerera ett ord som hakkors eftersom det hade sammanfogat två oförenliga ord de aggressiva hakarna, och det kristna korset som står för hopp och barmhärtighet. Kraus fann sitt material i det redan publicerade orden och pekar enligt Perloff framåt mot de poeter som på sent 1900-tal använder sig av collagetekniker och textappropriering.De författare Perloff tar upp i sin bok gick alla rotlösa öden till mötes. Många av dem var judiska, eller hade judiska förfäder. Det fanns en antisemitism också I Habsburgväldet, som fram för allt riktade sig mot de mer outbildade och fattiga icke assimilerade judarna i öst. I Mannen utan egenskaper och även i Canettis verk beskrivs samhällets antisemitism på ett ofta subtilt sätt.Försvann då den där centraleuropeiska habsburgska mentaliteten efter 1918? Paul Celan kallade sig själv för en senfödd kakanier, efter Musils roman där det Habsburgska väldet kallas Kakanien. Och Ingeborg Bachmann skildrar i sin novell Kvinnan vid sjön känslan av att vara född i ett amputerat land. Människor blir främlingar för att deras känslor och tankar är grundade i ett enormt och vidsträckt rike, som inte längre finns men som ändå har präglat dem.Den svensktyskjudiska skådespelerskan Inge Waern var också en del av denna förlorade centraleuropeiska mentalitet, som innefattade kvickhet, ironisk sorglöshet och erotisk lek. Hon träffade Paul Celan i Paris under en inspirerad kväll, vilket hon berättat för Anders Olsson i hans Nelly Sachsbok Bokstäverna jag färdas i. Hon sa:"Hela kvällen talade vi tyska. Plötsligt under kvällen började han tala väldigt öppet och naket om det judiska, om Förintelsen, om situationen i nuet. Det var som om han talade med en släkting från samma mellaneuropeiska familj och jag kände mig rätt omtumlad när jag bröt upp och tog farväl.Samtalet fortsatte nästa dag;Och plötsligt förstod jag att det var ett återseende vi båda upplevde i ett förgånget Centraleuropa med sin lätta, småfräcka och outsinliga humor.Inge Waern ger sin bild av den centraleuropeiska livskänslan som svävar över Joseph Roths och Robert Musils verk. Den lekfullt ironiska sidan finns hos alla de författare Perloff nämner, låt vara att den också vrids till skärande svart humor i Kraus skådespel, och i Canettis krönikor över en försvunnen tid.I Edge of Irony menar Perloff att austromodernismen var en sammanbrottets och apokalypsens litteratur, som pekat framåt mot språkkritik, collageteknik och dokumentarism och också mot rasande samhällskritiska österrikiska författare som Elfriede Jelinek och Thomas Bernhard, Ironin blir det perfekta sammanhållande stilmedlet för denna språkkritiska och djupt smärtsamma litteratur sprungen ur ett tragiskt sammanbrott.Eva Ström, författare

Seit wenigen Wochen gibt es eine Städtepartnerschaft zwischen Düsseldorf und Czernowitz in der Ukraine. Und auch abseits dessen gibt es viel Unterstützung, sagt Oxana Matiychuk. Manche Dinge seien dennoch schwer zu bekommen im Krieg.

220518PCVon Bäumen, Kindern und Alten. Mensch Mahler am 18.05.2022Für mich gibt es drei Merkmale, um den Zivilisationsstand eines Volkes zu ermitteln:1. Wie es mit seinen Bäumen umgeht2. Wie es mit seinen Kindern und alten Leute verfährt3. Wie es zu seiner Sprache steht.Ich trete also für Respekt vor der Hilflosigkeit ein; und die Sprache ist vielleicht das Hilfsbedürftigste. Erwin Chargaff hat das gesagt, er wurde 1905 in Czernowitz in der Ukraine geboren und ist 2002 in New York gestorben. Dann schauen wir mal:Wie gehen wir mit unseren Bäumen um? Übel würde ich sagen. Derzeit ist der Wald notleidend, die Klimakrise setzt ihm gewaltig zu. Wie verfahren wir mit unseren Kindern? Zu wenig Kita-Plätze, zu wenig Förderung, zu viel digitaler Mist – das ist auch keine vorzeigbare SituationWie behandeln wir mit unseren Alten? Pflegenotstand, Altersarmut und Alterseinsamkeit. Es ist zum Heulen. Das hilfsbedürftigste ist die Sprache, sagt Chargaff. Denn mit der Sprache fängt alles an. Verroht ist sie und zynisch. Respektvoll spricht Gott durch seine Profeten – gerade über Schutzbedürftige. Zum Beispiel Sacharja:„So spricht Gott: Es sollen hinfort wieder sitzen auf den Plätzen Jerusalems alte Männer und Frauen, jeder mit seinem Stock in der Hand vor hohem Alter, und die Plätze sollen voll sein von Knaben und Mädchen, die dort spielen. So spricht Gott: Erscheint dies auch unmöglich in den Augen derer, die in dieser Zeit übriggeblieben sind von diesem Volk, sollte es darum auch unmöglich erscheinen in meinen Augen?“Bleibt zu ergänzen dass die Alten und die Kinder unter gesunden, gut gewachsenen Bäumen sitzen und spielen. : 11. August 1905, Czernowitz, UkraineVerstorben: 20. Juni 2002, Manhattan, New York See acast.com/privacy for privacy and opt-out information.

Czernowitz liegt in der einzigen Region in der Ukraine, die bislang noch nicht angegriffen wurde. Das sei fast unheimlich, sagt Oxana Matiychuk, die dort an der Uni lehrt. Der Angriff sei wohl nur noch eine Frage der Zeit, meint sie.

Florian Kührer-Wielach spricht mit Alexandra, Anna und Sviatoslav, drei Studierenden aus Czernowitz/Tscherniwzi (Bukowina/Ukraine), und ihrer Professorin Nataliya Nechayeva-Yuriychuk.

Auch in Czernowitz wurde das orthodoxe Osterfest so gut gefeiert, wie das in Kriegszeiten eben möglich ist. Oxana Matiychuk, Leiterin der Ukrainisch-Deutschen Kulturgesellschaft berichtet, wie sie es erlebt hat.

Czernowitz ist eine von zwei Regionen in der Ukraine, die noch nicht von russischen Truppen angegriffen wurde. Dennoch kämpfen Männer von dort in anderen Teilen des Landes im Krieg. Fast täglich lesen die Zurückgebliebenen von Gefallenen.

Jeden Montag sprechen wir mit Oxana Matiychuk, der Leiterin der Ukrainisch-Deutschen Kulturgesellschaft im ukrainischen Czernowitz. Trotz aller Widrigkeiten versucht man dort, ein kulturelles und wissenschaftliches Angebot am Leben zu erhalten.

Czernowitz im Südwesten der Ukraine hat schon viele Herrscher gehabt: Seit 1775 die Österreicher, nach dem Ersten Weltkrieg die Rumänen und von 1944 bis 1991 die Sowjetunion. Aus Czernowitz stammen die Dichterin Rose Ausländer und der Dichter Paul Celan.Vulpius, Ricardawww.deutschlandfunkkultur.de, InterviewDirekter Link zur Audiodatei

Viele Menschen in ihrer Umgebung seien sehr aktiv – trotz einer gewissen Schockstarre. "Man versucht nicht, zu emotional zu werden, sagte Oxana Matiychuk, Leiterin des Ukrainisch-Deutschen Kulturgesellschaft in Czernowitz, im Dlf. Das Land zu verlassen sei für viele keine Option. Die Zivilgesellschaft und die Reaktion westlichen Welt seien eine große Stütze.Heinlein, Stefanwww.deutschlandfunk.de, InterviewDirekter Link zur Audiodatei

Kulturmanager Oleh Barasii aus Czernowitz berichtet von den Hilfsmaßnahmen in der Region.

Serhij Lukanjuk, berichtet über die Lage in der Westukraine, die Entschlossenheit der Ukrainer und die große Solidarität des Nachbarlandes Rumänien.

Laura Canali"La guerra in Ucraina attraverso le carte geografiche"https://www.limesonline.com/Giovedì 24 febbraio 2022 la Russia ha iniziato l'invasione dell'Ucraina.Il presidente Vladimir Putin ha detto che l'operazione militare è iniziata per difendere dalla “aggressione” di Kiev le autoproclamate repubbliche secessioniste di Donestk e Lugansk, riconosciute solo dalla Russia e da un manipolo di suoi alleati.Il presidente russo ha aggiunto che l'obiettivo è la “demilitarizzazione” e “denazificazione” dell'Ucraina (il cui presidente Volodymyr Zelensky è ebreo), non l'occupazione del paese. Frasi che inducono a ritenere che per Mosca la guerra non finirà con la conquista della porzione di Donbas attualmente sotto il controllo di Kiev.Laura CanaliÈ l'autrice delle mappe geopolitiche del mensile italiano Limes del Gruppo Editoriale l'Espresso. Attraverso il suo lavoro di analisi e sviluppo cartografico ha creato un nuovo modello di rappresentazione visuale delle mappe attraverso una realizzazione a strati[1], partendo dal disegno di base geografica e aggiungendo via via altre informazioni come l'analisi del territorio da un punto di vista orografico, geologico, storico, economico e politico. Nel 2011 realizza la sua prima opera artistica, Ombre di Czernowitz, dando vita ad una nuova forma espressiva che l'autrice definisce geopoetica.fonte: Wikipediahttps://lauracanali.com/IL POSTO DELLE PAROLEascoltare fa pensarehttps://ilpostodelleparole.it/

Appelfeld, un autor y profesor israelí, nació cerca de Czernowitz, Ucrania. Después de que los nazis mataran a su madre y a su abuela en 1941, Appelfeld y su padre fueron enviados a un campo de concentración. A los 10 años, escapó del campo y finalmente se dirigió a Palestina en 1946. Una vez allí, tras servir en el ejército, se inscribió en la Universidad Hebrea, donde comenzó a estudiar literatura y escritura. Fue profundamente influenciado por las experiencias de su infancia, sus escritos a menudo destacan recuerdos y temas del sufrimiento judío en Europa y los primeros años de la condición del estado israelí. Tras terminar sus estudios, Appelfeld ascendió rápidamente a los primeros puestos de la escena literaria de Israel. Ha recibido casi todos los premios literarios posibles en Israel, incluyendo el Premio Bialik, el Premio Israel y el Premio Brenner.

Henry Grunberg Walg, videógrafo y fotógrafo con más de 40 años de experiencia. Formado tanto en gestión de marketing como en medios y comunicaciones. Nació en Caracas, Venezuela un 19 de septiembre de 1962. Su padre, Benjamín Grunberg Galitz nació en 1934 en Czernowitz, Rumanía (hoy en día Ucrania). Huérfano de madre, emigra con su padre León y su hermana a Israel terminando la guerra. En 1955 emigra a Venezuela donde conoce a Evelyn Walg con quien contrae matrimonio al año entrante. Evelyn nació en Bélgica en 1939, sus padres Hartog (Henry) Walg y Marjem (Miriam) Kohn escapan de la guerra en 1941 caminando a España, en 1944 llegan a Venezuela ya con su hermana Leny, (posteriormente Benacerraf). Evelyn y Leny quedan huérfanas de ambos padres tras un trágico accidente aéreo en 1952. Su prima Annie Walg (luego Reinfeld) sobreviviente del Holocausto con su hermana Lea son reunidas con su tío Hartog en Venezuela, tras su muerte Annie se hace cargo de Leny y Evelyn es enviada a un internado en Inglaterra. Para Henry Grunberg, entender el mundo a través de imágenes lo ha acompañado toda su vida y en 1978 a los 16 años filmó su primera película usando a su hermano Daniel como actor. En 1986 se casa con Leila Solomovitz, ese mismo año funda junto a su primo Leo Reinfeld y Dov Lustgarten “Video Jobs” liderando el mercado en producción de eventos sociales y producción de comerciales. En 1995 dejó su carrera profesional para ayudar a su padre quien ejercía el derecho, tras ser diagnosticado con ALS hasta su fallecimiento en 1998. En el 2000 produce el documental “Valió la pena”, bajo el auspicio de la UIC y en conmemoración de sus 50 años. El documental es presentado en salas La cinemateca Nacional y festivales internacionales. Es productor de Café con Fé, programa semanal del rabino Pynchas Brener, desde el 2012 Ganó el premio Robert W. Becker al Fotógrafo del Año del Sur de Florida en 2015 y 2019. y fue presidente dl Profesional Photographer's Guid of South Florida 2018-2019 Reside en Miami desde el 2003, fundador de Best Shot Productions donde junto a su equipo desarrolla producciones audiovisuales de alta calidad y gran contenido de valor humano. Tiene tres hijos, Tania, Arie y Meyer y tres nietos. --- Support this podcast: https://anchor.fm/tamara-kassab/support

Mit seinem Ansatz Kulturen zu vermischen wurde Shantel weltweit das Gesicht eines anderen Deutschlands, ist er doch der erste, der hier der Popkultur einen kosmopolitischen Sound einimpfte. Bei ihm wurde Migration hör- und tanzbar. Musikalische Preziosen aus Südosteuropa, dem Nahen Osten oder vom Mittelmeer erscheinen in einem neuen, vielschichtigen Kontext. Damit wird auch die Kultur, aus der sie entstammen, intuitiv erfahrbar. Seine Methode ist kulturelles Mixing und Sampling. Bar Lissania und später der Bucovina Club waren raren Momente, bei denen sich unterschiedliche Szenen und Altersgruppen trafen. Die Tanzenden verband eines: Sie waren neugierig und bereit, sich unerhörten Klängen vollständig hinzugeben. Shantel war es stets wichtig, neue Ideen, Verrücktes, Unbekanntes via Musik erfahrbar zu machen: Ideen, Visionen, die aus einer Vielzahl von Quellen zusammenkamen - Paris, Thessaloniki, Tel Aviv, Istanbul. Er war als einer der deutschen Pioniere des sogenannten Freestyle-Clubbing bald weltweit gefragt, spielte an der Seite von MC Solaar, Kruder & Dorfmeister, Gilles Peterson, Massive Attack, Björk und Howie B. Shantel entschied sich, auf eine große Reise in seine eigene Familiengeschichte zu gehen, die ihn in die Bucovina, Grenzland zwischen Ukraine und Rumänien brachte. Dort fand er die Musik, die tief in seiner eigenen DNA schlummerte und begann mit ihr zu experimentieren, ging mit den Großen des Genre ins Studio, um seine Vision von einem zeitgenössischen paneuropäischen Sound zu kreieren.

Projektleiter Markus Winkler (Berlin) und Mykola Kuschnir, Direktor des jüdischen Museums in Czernowitz, berichten über das trinationale Digital-Projekt „Die Vermessung der Ghettos“.

Die Integration der Juden in die bürgerliche Gesellschaft scheitert. Bleiben oder Auswandern wird zur Schicksalsfrage des Judentums Ende des 19. Jahrhunderts, nicht nur in Deutschland. Die Folge erzählt von den Pogromen in Russland, die zur Massenauswanderung in die USA führen, und von der Geburt des politischen Zionismus. Zunächst glauben viele Juden in Mitteleuropa noch, dass Assimilation eine Lösung sei. Im Ersten Weltkrieg kämpfen sie Seite an Seite mit ihren christlichen Kameraden. Doch die Hoffnung erweist sich als Trugschluss. Unter den Nationalsozialisten gibt es für die Juden keine Zukunft mehr. Sechs Millionen Menschen werden auf grausame Weise ermordet. Einigen gelingt die Flucht in Länder wie die USA oder nach Israel. Viele besinnen sich hier wieder ihrer jüdischen Wurzeln. Inhaltliche Schwerpunkte: • Ostjudentum in Weißrussland, im Zarenreich und in Czernowitz (jiddisch) • Auswanderungswelle in die USA • Theodor Herzl, Zionismus • Gründung des Staates Israel 1948 • Judentum in Deutschland (Moses Mendelssohn; Juden in Berlin; „Wilhelminische Synagoge“; Entstehung des reformierten Judentums; Juden im Ersten Weltkrieg) • Antisemitismus im „Wilhelminischen Deutschland“; NS-Zeit / Shoah • Bedeutung von Yad Vashem für die jüdische Identität (Online-Signatur Medienzentren: )

Paul Celan var askans diktare, men skrev också dikter fulla av färg. Författaren Eva Ström ger en inblick i arbetet med att översätta dem till svenska. ESSÄ: Detta är en text där skribenten reflekterar över ett ämne eller ett verk. Åsikter som uttrycks är skribentens egna. Denna essä sändes första gången i november 2020. När coronapandemin bröt ut 2020 isolerade jag mig. Jag kunde inte längre umgås nära med människor, men under sommaren började jag närma mig träden. Jag vandrade bland dem, fotograferade dem. Bara några hundra meter från mitt hem i Kristianstad upptäckte jag ett jättelikt mullbärsträd som övervakar barnens lekplats, ett träd som jag inte tidigare lagt märke till. Och kanske hade jag inte lagt märke till det om det inte vore för att jag samma sommar också vandrat omkring i den tyskspråkige judiske poeten Paul Celans poetiska universum. Tillsammans med Björn Sandmark arbetade jag med att ge hans tidiga poesi en svensk språkdräkt. Det var som att träda in i mörk kristall, en svart diamant, men efter hand kunde jag urskilja fler och fler kolörer. Celan, askans och mörkrets diktare har skrivit dikter som skimrar av färger. I hans dikter förekommer ord som stenblått och mögelgrönt, flaggrött och kungsblått, lergult  och oljegrönt. Här lyser också mängder av blommor, blommor som vallmo och fingerborgsblomma, syrener och maskros, ögontröst och krusmynta. I ett brev skickat från Paris till väninnan Erica Lillegg i Wien skriver Celan: Jag är bara ett blad, som man varje dag på nytt måste påminna att det finns träd Och i dikterna hittar man även mandelträd och plataner, popplar och cypresser, aspar och karelska björkar och så mullbärsträdet. Det återfinns i en senare samling, Andningsvändning; en bok som jag inte översatte ändå gick jag och grubblade över dikten hela sommaren: Du kan med förtröstan bjuda mig snö Var gång jag skred genom sommaren skuldra vid skuldra med mullbärsträdet skrek dess yngsta blad. Jag läste dikten om och om igen. Varför utövade den en sådan magi över mig, från dess första inledande förtröstan, till skriket i dess yngsta blad?  Var det silkesmaskarna som angrep bladet, för att skapa den vackraste av vävar ? En väv lika skimrande som en dikt? Hade det någon betydelse att Celan på sitt sommarställe i Moisville hade planterat tre stycken mullbärsträd med vita bär i stället för röda? Kanske var det just de där vita mullbären som var den snö han talade om i dikten? Jag läste sägnen om Pyramus och Thisbe, att blodet från deras genom missförstånd åstadkomna dubbla självmord färgade de från början vita bären röda. Samma natt hade jag en dröm. Paul Celan hade kommit till Skåne! Han satt på ett brunnslock i en trädgård och lutade sig framåt, han stödde underarmarna mot benen, han såg glad och avslappnad ut. Så fantastiskt att han tagit sig hit, så underbart att han såg så lycklig ut! Och vilket tillfälle jag hade nu att fråga honom direkt om hans dikt! Jag störtade mig fram i största förväntan. Men just innan jag skulle öppna munnen hejdade jag mig. Paul Celan dog redan i sitt femtionde år, då han dränkte sig i Seine i april 1970. Hans dikt fortsätter att fascinera genom sin gåtfulla utstrålning, med sin kristalliska, nästan skulpturala struktur. Men hur ta sig in i denna svarta diamant? Många som likt mig blivit fångade av hans dikt vill läsa så mycket som möjligt om hans verk och också om hans liv, eftersom de var så djupt förbundna. Meine Gedichte sind meine Vita, sa Paul Celan själv,  Mina dikter är mitt liv. Kanske kan man få några ingångar genom att läsa brevsamlingen  etwas ganz und gar Persöhnliches, (något helt och hållet personligt)  som innehåller 691 brev, där Paul Celan många gånger får anledning att berätta om sig själv och sitt liv. Även om han ofta nämner sin diktning ger han inga tolkningar, men han berättar sin livshistoria som flykting från det forna Östblocket, som tyskspråkig jude från Czernowitz i Rumänien, hans föräldrar dödades av nazisterna. Celan beskriver sin kamp som tyskspråkig diktare i exil, men också lyckliga stunder, i brev riktade till sin älskarinna Ingeborg Bachmann eller till hustrun Gisèle Lestrange. Men trots allt som har skrivits om Celan är det  dikterna man känner hans unika, gåtfulla särprägel, den som man aldrig  riktigt kan utröna, även om man känner förutsättningarna för hans dikt: Förintelsen och det judiska ödet. En av dikterna jag översatte bär den för 2020 så ödesdigra titeln Corona. Det är en kärleksdikt till Ingeborg Bachmann och här ingår de vackra orden som gett diktsamlingen Mohn und Gedächtnis dess titel: Vi älskar varandra som vallmo och minne.  Corona, är latin för krona, men det är också en musikalisk term för en fermat, alltså ett ställe i musiken där man håller ut tonen i en tonsatt vila, kärlekens vila. Under ett år präglat av pandemi gav mig läsningen av Paul Celans dikter just en sådan tonsatt vila, jag upplevde glädjen att få vistas i hans dikter och umgås nära och varsamt med dem, för översättning är framför allt noggrann och uppmärksam läsning. Det menade Celan själv som när människor fann hans dikter svårförståeliga, skrev i ett brev, att man skulle ägna dem uppmärksamhet, likt den uppmärksamhet en blind flicka ägnar den gata hon tar sig över med sin blindkäpp. Celan var själv översättare av ryska poeter som Mandelstam och Jesenin, och han förstod vilket mödosamt och svårt arbete det kunde vara. I ett annat brev säger han att en översättning var som att skeppa något över en flod: man ska därvid beakta inte bara antalet rader utan också roddartagen. I drömmen frågade jag aldrig Paul Celan om vad han menade med sin dikt. För det är inte så man gör. Man läser dikten, man tar den till sig, men man frågar inte. Och med denna insikt vaknade jag. Dikten behöll sina underjordiska flöden intakta, och poeten vaktade leende dess källor. Jag vet inte om de tre mullbärsträden med vita bär i Moisville i Frankrike ännu står kvar, men jag vet att det står ett mullbärsträd i hans dikt och ett i Tivoliparken i Kristianstad. Jag vet inte vet om det har hjälpt mig att förstå dikten bättre, men vill gärna tro det. Och när jag upptäckte det, med sina ännu ljusa mullbär, blev jag lycklig; lika lycklig som Paul Celan såg ut att vara i min dröm när han satt på ett brunnslock i en skånsk trädgård på Österlen. Jag är bara ett blad som man varje dag måste påminna om att det finns träd skrev han i sitt brev, ett utryck fylld av oändlig ensamhet. Jag tänker att alla vi som läser hans dikt är sådana träd, och att också vi är blad på dessa stora träd, och jag hoppas Paul Celan skulle glädja sig åt att förstå hur många vi är som läser hans dikt och finner den livsnödvändig. Eva Ström, författare Litteratur Paul Celan: Etwas ganz und gar Persönliches. Die Briefe 193470. Redaktörer Barbara Wiedemann och Bertrand Badiou. Suhrkamp Verlag AG, 2020. Petra Rychlo (redaktör): Mit den Augen von Zeitgenossen. Erinnerungen an Paul Celan. Suhrkamp Verlag AG, 2020.

TRIBUTO: HISTORIAS QUE CONSTRUYEN MEMORIA DE LA SHOÁ, CON CECILIA LEVIT – Aharón Appelfeld, uno de los autores más venerados y prolíficos de Israel nació en Czernowitz, Bucovina (ahora Ucrania) en 1932, hijo de judíos asimilados de clase media alta. Appelfeld, hijo único, disfrutó de una infancia cálida y feliz. En 1939, los alemanes invadieron la región y su madre fue asesinada. Appelfeld y su padre fueron encarcelados en un campo de concentración ucraniano. Una vez que terminó la guerra, Appelfeld se unió a otros sobrevivientes y partió rumbo a Palestina, donde llegó cuando tenía 14 años, solo, sin educación, sin familia, idioma y hogar. Una historia de dolor que nos habla de la memoria para seguir viviendo.

With roots in the regal courts of Ruzhin/Sadagora the Boyan dynasty continued that legacy while also forging some uniquenesses of its own. Founded by Rav Yitzchak Friedman (1849-1917), the Pachad Yitzchak, who fled to Vienna with the outbreak of World War One. He was succeeded by his four sons: Rav Menachem Nachum of Czernowitz, Rav Yisroel of Leipzig, Rav Avraham Yaakov of Lvov (Lemberg) and Rav Mordechai Shlomo of the Lower East Side (1890-1971). Another prominent Boyan Rebbe at this time was Rav Moshenyu Friedman who became one of the interwar leaders of Polish Jewry, until his martyrdom in Auschwitz in 1943. The connection of Boyan to the Land of Israel had always been strong, and the Rebbes had always utilized their rights to the annual lighting of the fire by the gravesite of the Tanna Rabi Shimon Bar Yochai in Meron on Lag Baomer. The rebuilding of the dynasty naturally took place in Israel as well, where it continues to flourish until today.   For sponsorship opportunities about your favorite topics of Jewish history contact Yehuda at:  yehuda@yehudageberer.com   Subscribe To Our Podcast on:    PodBean: https://jsoundbites.podbean.com/   Follow us on Twitter or Instagram at @Jsoundbites You can email Yehuda at yehuda@yehudageberer.com

Bereits sehr früh las Selma Meerbaum-Eisinger aus Czernowitz in der Bukowina Gedichte von Heinrich Heine und Rainer Maria Rilke. Mit 15 begann sie dann selbst welche zu schreiben, was ihr allerdings nicht lange vergönnt war. 1942 wurde sie zusammen mit ihrer Familie in das Zwangsarbeitslager Michailowka in der von den Deutschen besetzten Ukraine deportiert. Dort starb sie kurz darauf im Alter von nur 18 Jahren an Flecktyphus. Zurückgelassen hat sie ein Werk von 57 Gedichten, die sie ihrem Freund gewidmet hat, der den Holocaust ebenfalls nicht überlebt hat. Die Lyrik von Selma Meerbaum-Eisinger, einer entfernten Cousine Paul Celans, besticht durch emotionale Tiefe und Stilsicherheit. In ihrem Gedicht „Poem“ stellt die Lyrikerin ihre Liebe, ihre Jugend und ihre Angst vor der politischen Bedrohung auf außergewöhnliche Weise nebeneinander. Aus Anlass des Gedenkens an die Opfer des Holocaust am 27. Januar erinnert Kerstin Bachtler mit einer Lesung des Gedichts an Selma Meerbaum-Eisinger.

Heute vor 100 Jahren wurde der Lyriker Paul Celan in der Hauptstadt der Bukowina, Czernowitz, geboren. Der Sohn einer deutschsprachigen jüdischen Familie gilt, vor allem wegen seines Gedichts "Todesfuge", als einer der weltweit bekanntesten deutschsprachigen Lyriker.

Paul Celans Leben und Werk ist vom Holocaust geprägt. Er stammte aus einer deutschsprachigen jüdischen Familie in Rumänien, überlebte das Ghetto in Czernowitz und nahm sich im Pariser Exil 1970 das Leben. Bis heute zählt Paul Celan zu den bedeutendsten deutschsprachigen Dichtern. Zu seinem Gedächtnis ist im Hörverlag eine CD mit Originaltönen erschienen, darunter auch die berühmte „Todesfuge“ und das Liebesgedicht "Corona", das der Lyrikerin Ingeborg Bachmann gewidmet ist.

Am 23. November 1920,  vor einhundert Jahren, wurde Paul Celan als Sohn einer jüdischen Familie in Czernowitz geboren, das heute in der Ukraine liegt. Er war einer der größten deutschsprachigen Dichter des 20. Jahrhunderts. // Von Thomas von Steinaecker / Produktion: rbb/WDR 2020 / www.wdr3.de Von Thomas von Steinaecker.

Am 23. November 1920,  vor einhundert Jahren, wurde Paul Celan als Sohn einer jüdischen Familie in Czernowitz geboren, das heute in der Ukraine liegt. Er war einer der größten deutschsprachigen Dichter des 20. Jahrhunderts. // Von Thomas von Steinaecker / Produktion: rbb/WDR 2020 / www.wdr3.de Von Thomas von Steinaecker.

Paul Celan (1920-1970) schrieb Gedichte «nach Auschwitz» und zerbrach an der Überlebensschuld. Der Lyriker und Mystiker zählt zu den meistvertonten Dichtern deutschsprachiger Weltliteratur. Eine Spurensuche durch 50 Jahre Musikgeschichte. Am 23. November 1920 kam Paul Celan als Paul Antschel in Czernowitz im damaligen Grossrumänien zur Welt. Seine Eltern wurden Opfer der Shoah, er selbst entkam der Deportation durch Zwangsarbeit. Die Überlebensschuld prägte Leben und Schreiben, seine Lyrik fand 1955 erstmals in die neue Musik. Was fasziniert Komponisten an Celan und wie gelingt es, das enigmatische Pathos der Gedichte zu transformieren? Das berühmteste Gedicht (Todesfuge) ist ein Denkmal für Celans Mutter und sorgte in der Lesung vor der Gruppe 47 für einen Skandal. Erstmals griff Walter Keller auf Todesfuge zurück (1955), später etwa Tilo Medek (1966), Violeta Dinescu (1993) und die deutsche Punkband Slime (1994). Corinne Holtz streift mit dem Musikwissenschafter Roman Brotbeck unterschiedliche Positionen. Darunter den sprachlosen Psalm von Heinz Holliger sowie Tenebrae von Aribert Reimann, Harrison Birtwistle und Jacques Wildberger.

Übersetzen, sagt Paul Celan, ist ein langer Weg, und den Text, den es zu übersetzen gilt, trägt man in sich. Celan wurde am 23. November 1920 in Czernowitz geboren. Damals eine jüdische Stadt deutscher Sprache in Rumänien. Heute: Westukraine. Eine Stadt, die Celan im Original nicht versteht. Von Uta Ackermann www.deutschlandfunk.de, Das Feature Hören bis: .. Direkter Link zur Audiodatei

Paul Celan wurde am 23. November 1920 in Czernowitz geboren.  Am 20. April 1970 nahm er sich in Paris das Leben. Seine Gedichte gelten als hermetisch und wurden vielfach interpretiert. Andere, manchmal ganz unmittelbare Zugänge stehen Lesern offen, die selbst Dichter sind. Norbert Hummelt hat mit Rainer René Mueller (*1949), Peter Waterhouse (*1956), Nancy Hünger (*1981) und Alexandru Bulucz (*1987) über ihre Erfahrungen beim Lesen der Gedichte Paul Celans gesprochen. Daraus entsteht ein hochkonzentriertes Gespräch. Technische Realisation: Johanna Fegert Regie: Norbert Hummelt Produktion: SWR 2020 Verfügbar vom 05.11.2020 bis 04.11.2021.

Czernowitz war ein jüdisch-christlicher Schmelztiegel. Hier wurde Paul Celan am 23. November 1920 geboren. Die Eltern des Dichters wurden von den Nazis ermordet. "Der Tod ist ein Meister aus Deutschland", schrieb er. Die Schoah prägt Celans Nachdenken über Gott. Er lästert ihn und sucht den "fernen Gott". Von Burkhard Reinartz www.deutschlandfunk.de, Aus Religion und Gesellschaft Hören bis: 19.01.2038 04:14 Direkter Link zur Audiodatei

On April 22, 1943, Dr. Raul Artal Mittelmark was born in a Nazi concentration camp in Transnistria, a region in Eastern Europe. After the camp was liberated, his parents returned to their hometown: Czernowitz in Bukovina, which was under Communist rule. After several attempts to flee Communist Russia, the family was able to move to Romania, then the U.S. and, eventually, Israel. It was in Israel where Artal met his wife, and they eventually moved to St. Louis, Missouri, where Artal ended up serving 17 years as chairman of the Department of Obstetrics, Gynecology and Women's Health at St. Louis University. In this episode, host Sarah Fenske talks with Artal about how his upbringing influenced his career in medicine as well as the medical ethics lessons we can still learn from the Holocaust.

The Audacity of Torah GS by Geoffrey Stern An exploration of the fine line between expressions of piety in the service of the Divine and the seduction of self-pride. Using biblical, Talmudic, liturgical and Maimonidian texts and anecdotes from the Novardok school of Mussar we come to a surprising conclusion. The Torah not so much commands us to worship the Lord as it does give us permission or license. We call this the audacity of Torah. ----- Link to Source Sheet on Sefaria here 1. There is a popular Jewish joke about the former Novardok Yeshiva, founded by Rabbi Yosef Yozel Horowitz known as the Alter of Novardok (1847–1919). Novardok was one of the more extreme exemplars of the mussar movement that developed in Lithuania in the latter part of the 19th century. This yeshiva placed great emphasis on “the negation of the ego and the physical world”. Students wore tattered clothing and engaged in deliberately humiliating activities to achieve that end. The joke goes as follows: Chaim, a new student, arrived at the Novardok Yeshiva. Being a novice and not knowing exactly what was expected of him, he simply observed what the other students were doing and copied them. When it was time for davening, observing his fellow yeshiva students engaged in fervent prayer and shokeling back and forth with great intensity, he did the same. During the period for Talmud study, he mimicked the others with their sing-song chants and exaggerated hand gestures. Finally, it was time for mussar self-examination, when each student retreated to a private corner, beat his fist remorsefully against his chest and repeated the refrain in Yiddish: “Ish bin a gor nisht! Ish bin a gor nisht!” (“I am a complete nothing!”) Observing the behaviour of these students, Chaim sat down and, pounding his fist against his chest, likewise repeated the same mantra: “Ish bin a gor nisht! Ish bin a gor nisht!” One of the veteran students seated nearby observed Chaim disdainfully, turned to another old-timer and commented, “Look at this one! He’s been here just one day, and he already thinks he’s a gor nisht!” source 2. סידור אשכנז, שבת, שחרית, ברכות קריאת שמע, יוצר אור ח׳ (ח) אֶת שֵׁם הָאֵ-ל, הַמֶּלֶךְ הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא קָדושׁ הוּא. וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה. וְנותְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוצְרָם בְּנַחַת רוּחַ. בְּשפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה. קְדֻשָׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד. עונִים וְאומְרִים בְּיִרְאָה: קָדושׁ קָדושׁ קָדושׁ ה' צְבָאות. מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבודו: Siddur Ashkenaz, Shabbat, Shacharit, Blessings of the Shema, First Blessing before Shema 8 the name of the Almighty, the king, the great, the mighty, the awesome One; holy is He. And they take upon themselves the yoke of sovereignty one from the other and give permission one to another to sanctify their Creator in a spirit of serenity with clear speech and sweet harmony They proclaim [His] holiness in unison and reverently proclaim: "Holy, holy, holy is Adonoy of Hosts the fullness of all the earth is his glory." 3. רש"י על ישעיהו ו׳:ג׳ (א) וקרא זה אל זה. נוטלין רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה אלא אם כן פתחו כולם כאחד וזהו שיסד ביוצר אור קדושה כולם כאחד עונים כו' ומדרש אגדה מעשה מרכבה הוא וכן תירגם קדוש קדוש קדוש ג' פעמים כתרגומו: Rashi on Isaiah 6:3 They would take permission from one another so that one would not precede [the others] and be guilty of [a sin punishable by] burning; rather, they all commenced simultaneously. This is the basis for what is said in the K'dushah d'Yotzeir Or: "all, as one, respond [and proclaim God's holiness...]"... 4. האם בני אדם יכולים להידמות למלאכים? מיכאל גרץ פוסטים23/02/2020 ר' חיים בן שלמה טיירר מצ'רנוביץ' (נולד ב1816) מסביר את הפסוק והתפילה כך: "…כי באמת כבר כתבנו במקום אחר שמי שאוהב את ה' יתברך לא אהבת עצמו בשום אופן, אין חילוק לפניו כלל וכלל בעשיית המצוות אם הוא עשאה או אחרים עושים ויבוא הטוב מכל מקום". אסור שתתקיים "תחרות" על עשיית מצוות. יהודי שעושה רק מצווה אחת ביום, עשייה זאת משמחת את הקב"ה. ואין לאדם אחר רשות לבקר אותו שזה רק מצווה אחת. והוא ממשיך: "וזה הוא עיקר עבודתו לעשות נחת רוח לפניו, ומה לו אם יגיענו נחת רוח ממנו או מחבירו. … האוהב את בוראו אהבת אמת שמשתוקק שיגיע נחת רוח לבורא עולם, לא ישתדל כלל לחטוף המצוה מזולתו שהוא יעשנה" אין אפוטרופסות על המצוות! אסור שחוג זה או אחר יטען שרק הם יודעים איך לקיים את המצוות, ולכן כל מצווה שיהודי אחר עושה פסול מלכתחילה. גישה כזאת גורמת צער לה' במקום שמחה. "ועל כן אומרים בקדושה של יוצר אצל קדושת המלאכים וכולם מקבלים עליהם וגו' ונותנים באהבה 'רשות זה לזה' להקדיש ליוצרם בנחת רוח וגו', … ולא יחפוץ אחד להיות גדול מחבירו אף בעיני המקום, ועל כן נותנים באהבה רבה רשות זה לזה להקדיש וכו' כי כל כוונתם שיגיע הנאה לבורא עולם יהיה ממי שיהיה מאתו או מזולתו…" (ספר באר מים חיים פרשת תצוה – פרק כח) 4. Rabbi Michael Gertz: Can Humans Resemble Angels 2/23/2020 Rabbi Chaim Ben Shlomo Tierer of Czernowitz (born 1816) explains the verse and prayer as follows: "… Because we have already written elsewhere that whoever loves God will not act selfishly under any circumstance, there is no difference in him at all in doing the commandments whether he did or others do and the good comes from everywhere. Ganze: There must be no "competition" for the observance. A Jew who does only one mitzvah a day does so pleasing the Almighty. And no one else has permission to criticize him that is only one mitzvah. And he continues: "And that is the crux of his work please the Lord, and what if this Divine pleasure comes from him or from his friend. ... Who loves his Creator A true love that longs for a spirit of Creator will never endeavor to snatch the mitzvah from others. Ganz; There is no guardianship of the commandments! One or the other circle must not claim that only they know how to keep the commandments, and therefore every commandment that another Jew makes is wrong in the first place. Such an attitude causes God sorrow instead of joy. And so they say with regard to the Kedusha: and everyone accepts them And lovingly give 'each other's permission' to sanctify their creator in divine pleasure ... ' And no one wants to be bigger than his friend even in the eyes of the God, and therefore, with great love, give each other permission to dedicate, etc. that all their intentions that come to give pleasure to the Creator of the world whether it comes from them or their fellow. ברכות ל״ב א וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מֹשֶׁה הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה׳״ אַל תִּקְרֵי ״אֶל ה׳״, אֶלָּא ״עַל ה׳״. שֶׁכֵּן דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קוֹרִין לָאַלְפִין עַיְינִין, וְלָעַיְינִין אַלְפִין. דבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי, מֵהָכָא: ״וְדִי זָהָב״. מַאי ״וְדִי זָהָב״? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ ״דַּי״ — הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל תֶּבֶן אֶלָּא מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל בָּשָׂר. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ. אָמַר לָהּ: מִי גָּרַם לִיךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי — אֶלָּא כַּרְשִׁינִין שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן. הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ, וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ, וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת. מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?! אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: מְלֵי כְּרֵסֵיהּ זְנֵי בִּישֵׁי. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרׇם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי״. רַב נַחְמָן אָמַר: מֵהָכָא: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳״. וְרַבָּנַן אָמְרִי, מֵהָכָא: ״וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וַיִּבְעָט״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהֶם וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל״. ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד״. מַאי ״לֶךְ רֵד״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, רֵד מִגְּדוּלָּתְךָ! כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדוּלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְעַכְשָׁיו יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ — אַתָּה לָמָּה לִי? מִיָּד תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר. וְכֵיוָן שֶׁאָמַר ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם״, אָמַר מֹשֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי! מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה, וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְּדוֹלָה. וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וּמִתְיָרֵא לוֹמַר לוֹ דָּבָר. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִלְמָלֵא אוֹהֲבִי זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב לְפָנַי — הֲרַגְתִּיךָ. אָמַר: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי. מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ. ״וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. Berakhot 32a And Rabbi Elazar said: Moses also spoke impertinently toward God on High, as it is stated in the verse following the sin of those who murmured against God in the desert: “And Moses prayed to the Lord and the fire subsided” (Numbers 11:2), and this verse is interpreted homiletically: Do not read to [el] the Lord, but rather onto [al] the Lord, which indicates that he spoke impertinently.... The Sages of the school of Rabbi Yannai, however, say proof that Moses spoke impertinently toward God on High is derived from here, Moses’ rebuke at the beginning of Deuteronomy: “And Di Zahav” (Deuteronomy 1:1). ...The Sages of the school of Rabbi Yannai said that Moses said the following before the Holy One, Blessed be He, to atone for Israel after the sin of the Golden Calf: Master of the Universe, because of the gold and silver that you lavished upon Israel during the exodus from Egypt until they said enough [dai]; it was this wealth that caused Israel to make the Golden Calf. ... Rabbi Oshaya said: This is comparable to a person who had a lean, but large-limbed cow. At one point, he fed it lupines, a choice food, and soon thereafter the cow was kicking him. He said to the cow: Who caused you to begin kicking me if not the lupines I fed you? Here, too, the sin was caused by an abundance of good. The Gemara offers another analogy: Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This is comparable to a person who had a son; he bathed him and anointed him with oil, fed him and gave him drink, and hung a purse of money around his neck. Then, he brought his son to the entrance of a brothel. What could the son do to avoid sinning? .... Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: From where in the Torah is it derived that the Holy One, Blessed be He, ultimately conceded to Moses that the reason for the sin of the Golden Calf was indeed the riches lavished upon Israel? As it is stated: “And I gave them an abundance of silver and gold, which they used for the Ba’al” (Hosea 2:10). ... In an additional aspect of the sin of the Golden Calf, God told Moses: “Now leave Me be, that My wrath will be enraged against them and I will consume them; and I will make of you a great nation” (Exodus 32:10). Explaining this verse, Rabbi Abbahu said: Were the verse not written in this manner, it would be impossible to utter it, in deference to God. 5.  מורה נבוכים, חלק א' נ״ט הנה כבר התבאר לך כי כל אשר התבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו - תהיה יותר שלם וכל אשר תחיב לו דבר מוסף - תהיה מדמה ותרחק מידיעת אמיתתו. ... וכאשר הרגיש כל אדם שאי אפשר להגיע אל השגת מה שבכוחנו שנשיג כי אם בשלילה והשלילה לא תודיע דבר מאמיתת הענין אשר נשלל ממנו הדבר אשר נשללהו - בארו בני אדם כולם העוברים והבאים שהאלוה ית' לא ישיגוהו השכלים ולא ישיג מה הוא אלא הוא ושהשגתו היא הלאות מתכלית השגתו. וכל הפילוסופים אומרים נצחנו בנעימותו ונעלם ממנו לחוזק הראותו כמו שיעלם השמש מן העינים החלושים להשיגו. וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לשנותו הנה. והמפולג שנאמר בזה הענין - אמרו ב'תלים' "לך דומיה תהילה" - פרושו השתיקה אצלך היא השבח. וזה המרצת דברים עצומה מאוד בזה הענין - שאנחנו כל דבר שנאמר אותו שנכון בו הגדלה ושבח - נמצא בו מעמס אחד בחוקו ית' ונשקיף בו קצת חסרון; אם כן השתיקה יותר ראויה וההסתפקות בהשגת השכלים כמו שצוו השלמים ואמרו "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה": וכבר ידעת אמרתם המפורסמת (אשר מי יתן והיה כל המאמרים כמותה!) ואני אזכרה לך בלשונה (ואף על פי שהיא ידועה) להעירך על עניניה. הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר ״הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא וְהָאַדִּיר וְהָעִזּוּז וְהַיָּראוּי, הֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהַוַּדַּאי וְהַנִּכְבָּד״. הִמְתִּין לוֹ עַד דְּסַיֵּים. כִּי סַיֵּים אֲמַר לֵיהּ: סַיֵּימְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ שִׁבְחֵי דְמָרָךְ?! לְמָה לִי כּוּלֵּי הַאי? אֲנַן, הָנֵי תְּלָת דְּאָמְרִינַן אִי לָאו דְּאַמְרִינְהוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּאוֹרָיְיתָא, וַאֲתוֹ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְּנִינְהוּ בִּתְפִלָּה — לָא הֲוֵינַן יְכוֹלִין לְמֵימַר לְהוּ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוּלֵּי הַאי וְאָזְלַתְּ! מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּשֶׁל כֶּסֶף. וַהֲלֹא גְּנַאי הוּא לוֹ! ברכות ל״ג ב - עד הנה הגיע מאמר זה החסיד: והסתכל תחילה שתקו ומאסו רבוי תארי החיוב. והתבונן איך הראה כי התארים אילו הונחו לשכלינו לבד לא אמרנום לעולם ולא דברנו בדבר מהם; ואמנם כאשר הצריך הכרח הדיבור לבני אדם במה שיתקים להם מעט ציור - כמו שאמרו 'דברה תורה כלשון בני אדם' - שיתואר להם האלוק בשלמיותיהם תכליתנו - שנעמוד על המאמרים ההם ולא נקרא שמו בהם אלא בקראנו אותם ב'תורה' לבד; וכבר הישירנו שלמה לזה הענין במה שבו די ואמר "כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" 5.  Guide for the Perplexed, Part 1 59 It will now be clear to you, that every time you establish by proof the negation of a thing in reference to God, you become more perfect, while with every additional positive assertion you follow your imagination and recede from the true knowledge of God. ... Since it is a well-known fact that even that knowledge of God which is accessible to man cannot be attained except by negations, and that negations do not convey a true idea of the being to which they refer, all people, both of past and present generations, declared that God cannot be the object of human comprehension, that none but Himself comprehends what He is, and that our knowledge consists in knowing that we are unable truly to comprehend Him. All philosophers say, "He has overpowered us by His grace, and is invisible to us through the intensity of His light," like the sun which cannot be perceived by eyes which are too weak to bear its rays. Much more has been said on this topic, but it is useless to repeat it here. The idea is best expressed in the book of Psalms, "Silence is praise to Thee" (lxv. 2). It is a very expressive remark on this subject; for whatever we utter with the intention of extolling and of praising Him, contains something that cannot be applied to God, and includes derogatory expressions; it is therefore more becoming to be silent, and to be content with intellectual reflection, as has been recommended by men of the highest culture, in the words "Commune with your own heart upon your bed, and be still" (Ps. 4:4). You must surely know the following celebrated passage in the Talmud (Berakhot 33b) --would that all passages in the Talmud were like that!--although it is known to you, I quote it literally, as I wish to point out to you the ideas contained in it: "A certain person, reading prayers in the presence of Rabbi Haninah, said, 'God, the great, the valiant and the tremendous, the powerful, the strong, and the mighty.'--The rabbi said to him, Have you finished all the praises of your Master? The three epithets, 'God, the great, the valiant and the tremendous,' we should not have applied to God, had Moses not mentioned them in the Law, and had not the men of the Great Synagogue come forward subsequently and established their use in the prayer; and you say all this! Let this be illustrated by a parable. There was once an earthly king, possessing millions of gold coin; he was praised for owning millions of silver coin; was this not really dispraise to him?" Thus far the opinion of the pious rabbi. Consider, first, how repulsive and annoying the accumulation of all these positive attributes was to him; next, how he showed that, if we had only to follow our reason, we should never have composed these prayers, and we should not have uttered any of them. It has, however, become necessary to address men in words that should leave some idea in their minds, and, in accordance with the saying of our Sages, "The Torah speaks in the language of men," the Creator has been described to us in terms of our own perfections; but we should not on that account have uttered any other than the three above-mentioned attributes, and we should not have used them as names of God except when meeting with them in reading the Law. Solomon has already given us sufficient instruction on this subject by saying, "For God is in heaven, and thou upon earth; therefore let thy words be few" (Eccles. 5:2). 6. מורה נבוכים, חלק ג' ל״ב אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח האלוק 'משה רבנו' לתתנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בידיעתו ית' - כמו שבאר ואמר "אתה הראת לדעת וגו'" וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'" ולהנתן לעבודתו - כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" ואמר "ועבדתם את ה' אלוקיכם" ואמר "ואותו תעבודו" - והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילים בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה - להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם והעבודים והפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לכוכבים (כמו שבארנו) - לא גזרה חכמתו ית' ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל; והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת האלוק ויאמר האלוק צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה: ומפני זה השאיר ית' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו ית' וצונו לעשותם לו ית'. וצוונו לבנות היכל לו "ועשו לי מקדש" ושיהיה המזבח לשמו "מזבח אדמה תעשה לי" ושיהיה הקרבן לו "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" ושישתחוו לו ושיקטירוהו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו "זובח לאלוקים יחרם וגו'" "כי לא תשתחוה לאל אחר". והפריש 'כהנים' לבית ה'מקדש' ואמר "וכהנו לי" וחיב שייוחדו להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו והם מתנות ה'לוים וה'כהנים'. והגיע בזאת הערמה האלוקית שנמחוה זכר 'עבודה זרה' והתקימה הפינה הגדולה האמיתית באמונתו והיא מציאות האלוק ואחדותו; ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודתו זולתם: ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחילת מחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבואו מצוות ואזהרות ופעולות עצומות ומבוארות מאד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונות לעצמם אבל הם מפני דבר אחר כאילו הם תחבולה שעשה העלוה לנו להגיע אל כונתו הראשונה? ואי זה מונע היה אצלו ית' לצוות לנו כונתו הראשונה ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכונה השניה? - שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ותגלה לך אמיתת מה שעוררתיך עליו. והוא שכבר בא ב'תורה' כמו זה הענין בשוה - והוא אמרו "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא וגו' ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף". וכמו שהסב האלוק אותם מן הדרך הישרה אשר היתה מכוונת תחלה מפני יראת מה שלא היו גופותם יכולים לסבלו לפי הטבע אל דרך אחרת עד שתגיע הכונה הראשונה - כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלו לפי הטבע שתגיע הכונה הראשונה והיא - השגתו ית' והנחת 'עבודה זרה'. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם 'ילידי הענק' פתאום כן אין בטבעו שיגדל על מינים רביםמן העבודות ומעשים מורגלים שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון ויניחם כולם פתאום. וכמו שהיה מחכמת האלוק להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה - כמו שנודע שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה וסיכה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יוליד רוך לב - ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות וכל זה היה במצות אלוקיות על ידי משה רבינו' "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו - את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה" - כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלוקית עד שישארו עם מין המעשה המורגל כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכונה הראשונה. ושאלתך "אי זה מונע היה לאלוק מצוותנו כונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה?" תחיב זאת השאלה השנית ויאמר לך ואי זה מונע היה לאלוק שינחם 'דרך ארץ פלישתים' ויתן להם יכולת להלחם ולא היה צריך לזה הסיבוב ב"עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה"? וכן תחיב שאלה שלישית - על סיבת היעודים הטובים אשר יעד על שמירת המצוות והיעודים הרעים אשר יעד על העברות ויאמר לך אחר שכונת האלוק הראשונה ורצונו היה שנאמין זאת התורה ונעשה ככל הכתוב בה למה לא נתן לנו יכולת לקבלה ולעשותה תמיד ולא היה עושה לנו תחבולה להיטיב לנו אם נעבדהו ולהנקם ממנו אם נמרהו? ולעשות הטובות ההם כולם והנקמות ההם כולם? - כי זאת גם כן תחבולה שעשה האלוק לנו עד שיגיע ממנו אל כונתו הראשונה - ואי זה מונע היה אצלו לתת רצון במעשי העבודה אשר רצה וריחוק העברות אשר מאסם טבע מוטבע בנו?: והתשובה על אלו השאלות השלש וכל מה שהוא ממינם - תשובה אחת כוללת והיא שהאותות כולם אף על פי שהם שינוי טבע איש אחד מאישי הנמצאות אך טבע בני אדם לא ישנהו האלוק כלל על צד המופת. ומפני זה השורש הגדול אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'" ומפני זה באה המצוה והאזהרה והגמול והעונש. וכבר בארנו זאת הפינה במופתיה במקומות רבים מחיבורינו. ולא אמרתי זה מפני שאני מאמין ששינוי טבע כל אחד מבני אדם קשה עליו ית' אך הוא אפשר ונופל תחת היכולת אלא שהוא לא רצה כלל לעשות זה ולא ירצהו לעולם כפי הפינות התוריות; ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל איש מבני אדם למה שירצהו ית' מן האיש ההוא היה בטל שליחות הנביאים ונתינת התורה כולה: (ג) ואשוב אל כונתי ואומר כי כאשר היה זה המין מן העבודה - רצוני לומר ה'קרבנות' - על צד הכונה השניה והצעקה והתפלה וכיוצא בהם ממעשי העבודות יותר קרובות אל הכונה הראשונה והכרחיות בהגיע אליה - שם בין שני המינים הפרש גדול והוא שזה המין מן העבודה - רצוני לומר הקרבת הקרבנות - אף על פי שהוא לשמו ית' לא חויב עלינו כמו שהיה בתחלה - רצוני לומר שנקריב בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל באשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן "החפץ ימלא ידו" אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד "אל המקום אשר יבחר ה'" ואין מקריבים בזולתו "פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" ולא יהיה 'כהן' אלא זרע מיוחד - כל זה הענין - למעט זה המין מן העבודות ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום וכל מי שיזדמן. וכן ה'ציצית' וה'מזוזה' וה'תפילין' וזולתם מן העבודות הדומות להם: (ד) ובעבור זה הענין אשר גיליתי לך נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות ובואר לכם שאינם מכוונים לעצמם כונה צריכה מאד ושהאלוה אינו צריך להם - אמר שמואל "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול יי? וגו'"; ואמר ישעיה "למה לי רוב זבחיכם? - יאמר ה' וגו'"; ואמר ירמיה "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח - כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם". וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דברים או שמעתים ואמר איך יאמר ירמיה על האלוק שלא צוונו ב'דברי עולה וזבח' - ורוב ה'מצוות' באו בזה? אמנם כונת המאמר הוא מה שבארתי לך וזה שהוא אמר שהכונה הראשונה אמנם היא - שתשיגוני ולא תעבדו זולתי 'והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם'; וזאת המצוה בהקרבה וכיון אל הבית אמנם היתה בעבור שתעלה בידיכם זאת הפינה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם 'עבודה זרה' ותתקים פנת יחודי; ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבודה והוא - שאתם ספקתם במציאותי "כחשו בה' ויאמרו "לא הוא" ועבדתם 'עבודה זרה' "וקטר לבעל הלוך אחרי אלוקים אחרים... ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם כמה שנעשה בעבורה והוא - שאתם ספקתם במציאותי "כחשו בה' ויאמרו "לוא הוא" ועבדתם 'עבודה זרה' "וקטר לבעל והלוך אחרי אלוקים אחרים... ובאתם אל הבית וגו'" - ונשארתם מכונים אל 'היכל ה'' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים אל 'היכל ה'' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים כמה ראשונה: ולי בפרוש זה 'הפסוק' פנים אחרים והוא מביא הענין בעצמו אשר זכרנוהו והוא שכבר התבאר בכתוב ובקבלה יחד שתחילת מצוה שנצטוינו בה לא היו בה 'דברי עולה וזבח' כלל ואין צריך שתטריד כלל שכלך ב'פסח מצרים' כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה - כמו שאני עתיד לבאר; ועוד שהמצוה היתה ב'ארץ מצרים' והמצוה הרמוז אליה בזה ה'פסוק' ואמר 'ביום הוציאי אותם מארץ מצרים' - כי תחלת 'צווי' שבא אחר יציאת מצרים' הוא מה שנצטוינו בו במרה - והוא אמרו לנו שם "אם שמעו תשמע לקול ה' אלוקיך וגו' "שם שם לו חוק ומשפט חוגו'" ובאה הקבלה האמיתית "שבת ודינין במרה אפקוד" - וה'חוק' הרמוז אליו הוא ה'שבת' וה'משפט' הוא ה'דינים' והוא הסרת העול. וזאת היא הכונה הראשונה כמו שבארנו - רצוני לומר אמונת הדעות האמיתיות והוא חידוש העולם. וכבר ידעת שעיקר מצות שבת אמנם היא - לחזק זאת הפינה ולקימה - כמו שבארנו בזה המאמר. והכונה עוד עם אמיתת הדעות - להסיר העול מבני אדם. הנה כבר התבאר לך שהמצוה הראשונה לא היו בה 'דברי עולה וזבח' - אחר שהם על צד הכונה השנית כמו שזכרנו: וזה הענין בעצמו אשר אמרו ירמיה הוא אשר נאמר בתהילים על צד ההוכחה לאומה כולה בסכלה אז הכונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה ובין הכונה השנית. - אמר "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלוקים אלוקיך אנוכי לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד לא אקח מביתך פר ממכלאותיך - עתודים". וכל מקום שנכפל זה הענין - זאת היא הכונה בו. והבינהו מאד והסתכל בו: 6. Guide for the Perplexed, Part 3 32 a. It is, namely, impossible to go suddenly from one extreme to the other: it is therefore according to the nature of man impossible for him suddenly to discontinue everything to which he has been accustomed. Now God sent Moses to make [the Israelites] a kingdom of priests and a holy nation (Exod. 19:6) by means of the knowledge of God. Comp. "Unto thee it was showed that thou mightest know that the Lord is God (Deut. 4:35); "Know therefore this day, and consider it in thine heart, that the Lord is God" (ibid. 5:39). The Israelites were commanded to devote themselves to His service; comp. "and to serve him with all your heart" (ibid. 11:13); "and you shall serve the Lord your God" (Exod. 23:25); "and ye shall serve him" (Deut. 13:5). b. But the custom which was in those days general among all men, and the general mode of worship in which the Israelites were brought up, consisted in sacrificing animals in those temples which contained certain images, to bow down to those images, and to burn incense before them; religious and ascetic persons were in those days the persons that were devoted to the service in the temples erected to the stars, as has been explained by us. It was in accordance with the wisdom and plan of God, as displayed in the whole Creation, that He did not command us to give up and to discontinue all these manners of service; for to obey such a commandment it would have been contrary to the nature of man, who generally cleaves to that to which he is used; c. it would in those days have made the same impression as a prophet would make at present if he called us to the service of God and told us in His name, that we should not pray to Him, not fast, not seek His help in time of trouble; that we should serve Him in thought, and not by any action. For this reason God allowed these kinds of service to continue; He transferred to His service that which had formerly served as a worship of created beings, and of things imaginary and unreal, and commanded us to serve Him in the same manner; viz., to build unto Him a temple; comp. "And they shall make unto me a sanctuary" (Exod. 25:8); to have the altar erected to His name; comp. "An altar of earth thou shalt make unto me" (ibid. 20:21); to offer the sacrifices to Him; comp. "If any man of you bring an offering unto the Lord" (Lev. 1:2), to bow down to Him and to burn incense before Him. He has forbidden to do any of these things to any other being; comp. "He who sacrificeth unto any God, save the Lord only, he shall be utterly destroyed" (Exod. 22:19); "For thou shalt bow down to no other God" (ibid. 34:14). He selected priests for the service in the temple; comp. "And they shall minister unto me in the priest's office" (ibid. 28:41). He made it obligatory that certain gifts, called the gifts of the Levites and the priests, should be assigned to them for their maintenance while they are engaged in the service of the temple and its sacrifices. By this Divine plan it was effected that the traces of idolatry were blotted out, and the truly great principle of our faith, the Existence and Unity of God, was firmly established; this result was thus obtained without deterring or confusing the minds of the people by the abolition of the service to which they were accustomed and which alone was familiar to them. d. I know that you will at first thought reject this idea and find it strange; you will put the following question to me in your heart: How can we suppose that Divine commandments, prohibitions, and important acts, which are fully explained, and for which certain seasons are fixed, should not have been commanded for their own sake, but only for the sake of some other thing: as if they were only the means which He employed for His primary object? What prevented Him from making His primary object a direct commandment to us, and to give us the capacity of obeying it? Those precepts which in your opinion are only the means and not the object would then have been unnecessary. e. Hear my answer, which win cure your heart of this disease and will show you the truth of that which I have pointed out to you. There occurs in the Law a passage which contains exactly the same idea; it is the following: "God led them not through the way of the land of the Philistines, although that was near; for God said, Lest peradventure the people repent when they see war, and they return to Egypt; but God led the people about, through the way of the wilderness of the Red Sea," etc. (Exod. 13:17). Here God led the people about, away from the direct road which He originally intended, because He feared they might meet on that way with hardships too great for their ordinary strength; He took them by another road in order to obtain thereby His original object. In the same manner God refrained from prescribing what the people by their natural disposition would be incapable of obeying, and gave the above-mentioned commandments as a means of securing His chief object, viz., to spread a knowledge of Him [among the people], and to cause them to reject idolatry. It is contrary to man's nature that he should suddenly abandon all the different kinds of Divine service and the different customs in which he has been brought up, and which have been so general, that they were considered as a matter of course; it would be just as if a person trained to work as a slave with mortar and bricks, or similar things, should interrupt his work, clean his hands, and at once fight with real giants. It was the result of God's wisdom that the Israelites were led about in the wilderness till they acquired courage. f. For it is a well-known fact that travelling in the wilderness, and privation of bodily enjoyments, such as bathing, produce courage, whilst the reverse is the source of faint-heartedness: besides, another generation rose during the wanderings that had not been accustomed to degradation and slavery. All the travelling in the wilderness was regulated by Divine commands through Moses; comp. "At the commandment of the Lord they rested, and at the commandment of the Lord they journeyed; they kept the charge of the Lord and the commandment of the Lord by the hand of Moses" (Num. 9:23). In the same way the portion of the Law under discussion is the result of divine wisdom, according to which people are allowed to continue the kind of worship to which they have been accustomed, in order that they might acquire the true faith, which is the chief object [of God's commandments]. You ask, What could have prevented God from commanding us directly, that which is the chief object, and from giving us the capacity of obeying it? This would lead to a second question, What prevented God from leading the Israelites through the way of the land of the Philistines, and endowing them with strength for fighting? The leading about by a pillar of cloud by day and a pillar of fire by night would then not have been necessary. A third question would then be asked in reference to the good promised as reward for the keeping of the commandments, and the evil foretold as a punishment for sins. It is the following question: As it is the chief object and purpose of God that we should believe in the Law, and act according to that which is written therein, why has He not given us the capacity of continually believing in it, and following its guidance, instead of holding out to us reward for obedience, and punishment for disobedience, or of actually giving all the predicted reward and punishment? For [the promises and the threats] are but the means of leading to this chief object. What prevented Him from giving us, as part of our nature, the will to do that which He desires us to do, and to abandon the kind of worship which He rejects? There is one general answer to these three questions, and to all questions of the same character: it is this: Although in every one of the signs [related in Scripture] the natural property of some individual being is changed, the nature of man is never changed by God by way of miracle. It is in accordance with this important principle that God said, "O that there were such an heart in them, that they would fear me," etc. (Deut. 5:26). It is also for this reason that He distinctly stated the commandments and the prohibitions, the reward and the punishment. This principle as regards miracles has been frequently explained by us in our works: I do not say this because I believe that it is difficult for God to change the nature of every individual person; on the contrary, it is possible, and it is in His power, according to the principles taught in Scripture; but it has never been His will to do it, and it never will be. If it were part of His will to change [at His desire] the nature of any person, the mission of prophets and the giving of the Law would have been altogether superfluous. g. I now return to my theme. As the sacrificial service is not the primary object [of the commandments about sacrifice], whilst supplications, prayers, and similar kinds of worship are nearer to the primary object, and indispensable for obtaining it, a great difference was made in the Law between these two kinds of service. The one kind, which consists in offering sacrifices, although the sacrifices are offered to the name of God, has not been made obligatory for us to the same extent as it had been before. We were not commanded to sacrifice in every place, and in every time, or to build a temple in every place, or to permit any one who desires to become priest and to sacrifice. On the contrary, all this is prohibited unto us. Only one temple has been appointed, "in the place which the Lord shall choose" (Deut. 12:26); in no other place is it allowed to sacrifice: comp. "Take heed to thyself, that thou offer not thy burnt-offerings in every place that thou seest" (ibid. 5:13); and only the members of a particular family were allowed to officiate as priests. All these restrictions served to limit this kind of worship, and keep it within those bounds within which God did not think it necessary to abolish sacrificial service altogether. But prayer and supplication can be offered everywhere and by every person. The same is the case with the commandment of ẓiẓit (Num. 15:38); mezuzah (Deut. 6:9; 11:20); tefillin (Exod. 13:9, 16); and similar kinds of divine service. (4) Because of this principle which I explained to you, the Prophets in their books are frequently found to rebuke their fellow-men for being over-zealous and exerting themselves too much in bringing sacrifices: the prophets thus distinctly declared that the object of the sacrifices is not very essential, and that God does not require them. Samuel therefore said, "Hath the Lord as great delight in burnt-offerings and sacrifices as in obeying the voice of the Lord" (1 Sam. 15:22)? Isaiah exclaimed, "To what purpose is the multitude of your sacrifices unto me? saith the Lord" (Isa. 1:11); Jeremiah declared: "For I spake not unto your fathers, nor commanded them in the day that I brought them out of the land of Egypt, concerning burnt-offering or sacrifices. But this thing commanded I them, saying, Obey my, voice, and I will be your God, and ye shall be my people" (Jer. 7:22, 23). This passage has been found difficult in the opinion of all those whose words I read or heard; they ask, How can Jeremiah say that God did not command us about burnt-offering and sacrifice, seeing so many precepts refer to sacrifice? The sense of the passage agrees with what I explained to you. Jeremiah says [in the name of God] the primary object of the precepts is this, Know me, and serve no other being; "I will be your God, and ye shall be my people" (Lev. 26:12). But the commandment that sacrifices shall be brought and that the temple shall be visited has for its object the success of that principle among you; and for its sake I have transferred these modes of worship to my name; idolatry shall thereby be utterly destroyed, and Jewish faith firmly established. You, however, have ignored this object, and taken hold of that which is only the means of obtaining it; you have doubted my existence, "ye have denied the Lord, and said he is not" (Jer. 5:12); ye served idols; "burnt incense unto Baal, and walked after other gods whom ye know not. And come and stand before me in this house" (ibid. 7:9-10); i.e., you do not go beyond attending the temple of the Lord, and offering sacrifices: but this is not the chief object.--I have another way of explaining this passage with exactly the same result. For it is distinctly stated in Scripture, and handed down by tradition, that the first commandments communicated to us did not include any law at an about burnt-offering and sacrifice. You must not see any difficulty in the Passover which was commanded in Egypt; there was a particular and evident reason for that, as will be explained by me (chap. xlvi.). Besides it was revealed in the land of Egypt; whilst the laws to which Jeremiah alludes in the above passage are those which were revealed after the departure from Egypt. For this reason it is distinctly added, "in the day that I brought them out from the land of Egypt." The first commandment after the departure from Egypt was given at Marah, in the following words, "If thou wilt diligently hearken to the voice of the Lord thy God, and wilt do that which is right in His sight, and wilt give ear to His commandments" (Exod. 15:26)." There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them" (ibid. ver. 25). According to the true traditional explanation, Sabbath and civil laws were revealed at Marah: "statute" alludes to Sabbath, and "ordinance" to civil laws, which are the means of removing injustice. The chief object of the Law, as has been shown by us, is the teaching of truths; to which the truth of the creatio ex nihilo belongs. It is known that the object of the law of Sabbath is to confirm and to establish this principle, as we have shown in this treatise (Part. II. chap. xxxi.). In addition to the teaching of truths the Law aims at the removal of injustice from mankind. We have thus proved that the first laws do not refer to burnt-offering and sacrifice, which are of secondary importance. The same idea which is contained in the above passage from Jeremiah is also expressed in the Psalms, where the people are rebuked that they ignore the chief object, and make no distinction between chief and subsidiary lessons. The Psalmist says: "Hear, O my people, and I will speak; O Israel, and I will testify against thee: I am God, even thy God. I will not reprove thee for thy sacrifices or thy burnt-offerings, they have been continually before me. I will take no bullock out of thy house, nor he-goats out of thy folds" (Ps. 50:29).--Wherever this subject is mentioned, this is its meaning. Consider it well, and reflect on it. ----------- Footnote on "If it Were Not a Written Verse it Could Not be Said /אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו see משה הלברטל and Moshe Halbertal Tarbiẕ /תרביץ כרך סח‎, חוברת א‎ (תשרי-כסלו תשנ"ט), pp. 39-59 (21 pages) here Abstract The formula 'If it were not a written verse it could not bee said' is a sentence that introduces few statements in the Midrash. This rare formula serves as a conscious expression that something daring is about to be said, and that without the shield of a written verse it could not be said. The analysis of the occasions in which the 'If it were not' formula occurs is thus a key for our understanding of rabbinic religious sensitivities. The study of midrashim that are introduced with the formula yields the following conclusions: (1) in most cases the idea expressed by the midrash is actually not written in the verse in its straightforward meaning. The formula reveals therefore a circular nature: the interpreter creatively rereads the text, and then he states that if his interpretation weren't already in the text he would not have dared to offer his reading; (2) in answer to the problem what is considered daring in the Midrash the following pattern is manifested: most of the midrashim that are introduced by such formula represent God in anthropomorphic metaphors in which God's role is reversed and transformed. Anthropomorphic metaphors are usually drawn from hierarchical human structures, such as king and slaves, father and son, husband and wife, etc. God is always represented as the figure which is superior in the analogous social relationship; He is the husband, the king, the father, and so on. In midrashim that are introduced by the formula 'If it were not', God is represented as the inferior partner in the analogy — he is a slave, a student, a wife and a defendant in a trial. In these metaphors or parables Israel or the righteous are represented as the superior figure. Another form in which hierarchical metaphors are reversed is exhibited in the Midrashim that use metaphors from non-hierarchical relationship such as friends and twins. The last part of the essay is devoted to uncover the same pattern in other midrashim that are not introduced by the 'If it were not' formula, and to a discussion of the significance of this phenomenon in rabbinic religious thought. See also: Torah min Hashamayim Ba-aspaklaria shel Hadorot (Theology of Ancient Judaism) Vols. 1-2, vol. 3 by Abraham Joshua Heschel; pages 191- 198 and in English Translation: Heavenly Torah as Refracted through the Generations by Gordon Tucker pp 223 - 235   Link to Music on YouTube: https://www.youtube.com/watch?v=xOif3_LF-a0

Médecine au carrefour des sciences émission présentée par José Cohen et Philippe Grimbert, professeurs des universités, praticiens hospitaliers, université Paris-Est-Créteil. Ils reçoivent Valérie Zenatti, écrivaine, traductrice et scénariste À propos du livre : «Dans le faisceau des vivants» paru aux éditions de L'Olivier Leur relation n'était pas seulement celle d'un romancier et de sa traductrice, c'était aussi celle de deux amis qui se parlaient sans cesse. De quoi parlaient-ils ? D'écriture, de langues, d'amour, d'animalité, d'enfance. De la terreur d'être traqué. Ils partageaient également quelques silences. Lorsqu'il disparaît en janvier 2018, la jeune femme ne peut se résoudre à perdre cette voix dont l'écho résonne si puissamment en elle. Après un temps de sidération, elle cherche à la retrouver, par tous les moyens. Sa quête la conduira jusqu'en Ukraine, à Czernowitz, la ville natale de l'écrivain. Il pourra alors prendre sa place, dans le faisceau des vivants. Aharon Appelfeld était l'un des grands écrivains de notre temps. Valérie Zenatti a traduit la plupart de ses livres, d' Histoire d'une vie (prix Médicis étranger 2004) jusqu'à Des jours d'une stupéfiante clarté, son dernier roman paru en France. Scénariste et écrivain, elle est l'auteure de livres destinés à la jeunesse (Une bouteille dans la mer de Gaza) et de plusieurs romans dont Jacob, Jacob (L'Olivier, 2014), couronné par le prix du Livre Inter et traduit dans quinze langues. Née à Nice en 1970, Valérie Zenatti a vécu son adolescence en Israël, dans le désert du Néguev. De retour en France, elle étudie l'histoire, la langue et la littérature hébraïques aux Langues O'. Journaliste, puis professeur d'hébreu, elle se tourne vers l'écriture en 2000, et publie plusieurs livres destinés à la jeunesse dont Une bouteille dans la mer de Gaza, traduit en une quinzaine de langues, plusieurs fois primé en France et à l'étranger, adapté au cinéma et au théâtre. Son premier roman, En retard pour la guerre (L'Olivier, 2006) la fait connaître auprès d'un public adulte. Il est suivi par Les Âmes soeurs (L'Olivier, 2010) et Mensonges (L'Olivier, 2011), un récit intimiste où elle évoque déjà sa rencontre avec Aharon Appelfeld. Avec Jacob, Jacob (L'Olivier, 2014), elle se rapproche pour la première fois de l'Algérie d'où est originaire sa famille. Couronné par dix prix dont le prix du livre Inter, ce roman connaît un grand succès. Également scénariste, Valérie Zenatti achève actuellement l'écriture d'une série.

Dovid Katz talks about the Ukraine scandal from a Jewish and human rights perspective. Katz edits the web journal Defending History (www.DefendingHistory.com), which counters the Eastern European movement to obfuscate, without denying, the Holocaust. An internationally renowned expert on Yiddish, he is now working on a new online Yiddish dictionary (www.YiddishCulturalDictionary.org). His personal website: www.DovidKatz.net Esther Kampler is a Holocaust survivor originally from Czernowitz, Romania (today's Chernivtsi, Ukraine), who now lives in Brookline, Mass. We got to hear a bit about her younger years before and after the Holocaust, which claimed the lives of her parents and a brother. From our archive, previously aired October 18, 2017: Christa Whitney interviewed by Dovid Braun about the film Beyle, about the life of Beyle Schaechter-Gottesman, the late Yiddish activist, poet, and artist. Announcement: the film Beyle will be shown this Sunday, Nov 7, 2019, at 4:00 PM at Workmen's Circle in Brookline, with Christa Whitney at reception/talk-back following the screening. Info: http://www.circleboston.org/calendar/beyle-film-screening Announcement: Hankus Netsky and Eden Macadem-Somer will appear in a concert of Yiddish and Klezmer music Sunday, Nov 7, 2019, at 3 PM at All Newton Music School, 321 Chestnut St., West Newton, MA. Tickets are $15 and can be purchased in advance at the following link: https://www.allnewton.org/tickets/klezmer MA 02465 Music Lillian Lux: Yiddishe Mama Hankus Netsky and Eden MacAdam Somer: Vu Bistu Geven and Uncle Shloyme's Improvisation (on "Pfiyoys" from the Second Day of Rosh Hashono Musaf Amidah)/Hollender Friday Night Tune (Klezmer instrumental) Intro instrumental music: DEM HELFANDS TANTS, an instrumental track from the CD Jeff Warschauer: The Singing Waltz Air Date: November 13, 2019

Yah Echsof 3: Paratext Levi Cooper examines the paratext of a rate 1849 pamphlet published in Czernowitz, focusing on the fonts used by the printer for insights into how the contents of the booklet was perceived. Part three in this … Read the rest The post Yah Echsof: Paratext first appeared on Elmad Online Learning. Continue reading Yah Echsof: Paratext at Elmad Online Learning.

Un monde de livres – émission présentée par Josyane Savigneau qui reçoit Léonor de Recondo, violoniste et écrivaine et Valérie Zenatti, écrivaine, traductrice et scénariste À propos du livre : "Dans le faisceau des vivants" Paru aux éditions de l'Olivier Leur relation n'était pas seulement celle d'un romancier et de sa traductrice, c'était aussi celle de deux amis qui se parlaient sans cesse. De quoi parlaient-ils ? D'écriture, de langues, d'amour, d'animalité, d'enfance. De la terreur d'être traqué. Ils partageaient également quelques silences. Lorsqu'il disparaît en janvier 2018, la jeune femme ne peut se résoudre à perdre cette voix dont l'écho résonne si puissamment en elle. Après un temps de sidération, elle cherche à la retrouver, par tous les moyens. Sa quête la conduira jusqu'en Ukraine, à Czernowitz, la ville natale de l'écrivain. Il pourra alors prendre sa place, dans le faisceau des vivants. Aharon Appelfeld était l'un des grands écrivains de notre temps. Valérie Zenatti a traduit la plupart de ses livres, d' Histoire d'une vie (prix Médicis étranger 2004) jusqu'à Des jours d'une stupéfiante clarté, son dernier roman paru en France. Scénariste et écrivain, elle est l'auteure de livres destinés à la jeunesse (Une bouteille dans la mer de Gaza) et de plusieurs romans dont Jacob, Jacob (L'Olivier, 2014), couronné par le prix du Livre Inter et traduit dans quinze langues. Née à Nice en 1970, Valérie Zenatti a vécu son adolescence en Israël, dans le désert du Néguev. De retour en France, elle étudie l'histoire, la langue et la littérature hébraïques aux Langues O'. Journaliste, puis professeur d'hébreu, elle se tourne vers l'écriture en 2000, et publie plusieurs livres destinés à la jeunesse dont Une bouteille dans la mer de Gaza, traduit en une quinzaine de langues, plusieurs fois primé en France et à l'étranger, adapté au cinéma et au théâtre. Son premier roman, En retard pour la guerre (L'Olivier, 2006) la fait connaître auprès d'un public adulte. Il est suivi par Les Âmes soeurs (L'Olivier, 2010) et Mensonges (L'Olivier, 2011), un récit intimiste où elle évoque déjà sa rencontre avec Aharon Appelfeld. Avec Jacob, Jacob (L'Olivier, 2014), elle se rapproche pour la première fois de l'Algérie d'où est originaire sa famille. Couronné par dix prix dont le prix du livre Inter, ce roman connaît un grand succès. Également scénariste, Valérie Zenatti achève actuellement l'écriture d'une série. À propos du livre : "Manifesto" Paru aux éditions SABINE WESPIESER "Pour mourir libre, il faut vivre libre." La vie et la mort s'entrelacent au coeur de ce "Manifesto" pour un père bientôt disparu. Proche de son dernier souffle, le corps de Félix repose sur son lit d'hôpital. A son chevet, sa fille Léonor se souvient de leur pas de deux artistique - les traits dessinés par Félix, peintre et sculpteur, venaient épouser les notes de la jeune apprentie violoniste, au milieu de l'atelier. L'art, la beauté et la quête de lumière pour conjurer les fantômes d'une enfance tôt interrompue. Pendant cette longue veille, l'esprit de Félix s'est échappé vers l'Espagne de ses toutes premières années, avant la guerre civile, avant l'exil. Il y a rejoint l'ombre d'Ernest Hemingway. Aujourd'hui que la différence d'âge est abolie, les deux vieux se racontent les femmes, la guerre, I'oeuvre accomplie, leurs destinées devenues si parallèles par le malheur enduré et la mort omniprésente. Les deux narrations, celle de Léonor et celle de Félix, transfigurent cette nuit de chagrin en un somptueux éloge de l'amour, de la joie partagée et de la force créatrice comme ultime refuge à la violence du monde. Née en 1976, Léonor de Récondo vit à Paris. Violoniste baroque et écrivain, elle renoue ici avec la veine autobiographique de son premier roman publié par Sabine Wespieser éditeur, Rêves oubliés (2012), récit de l'exil familial pendant la guerre d'Espagne. Depuis lors, ont paru Pietra viva (2013), Amours (2015), prix RTL/Lire et prix des Libraires, et Point cardinal (2017), prix du Roman des étudiants France Culture/Télérama.

"Die Geschichte bzw. den Mythos um die beiden Hauptpersonen bringt Böttiger direkt zu Beginn seines Buches, ohne lange Umschweife auf den Punkt. Sie, 22 jährig und aus Klagenfurt in Österreich stammend. Er, 27 jährig und gebürtig aus Czernowitz, Rumänien. Als sie sich 1948 in Wien treffen, sind beide der literarischen Öffentlichkeit noch unbekannt und ihre gemeinsame Zeit dauert gerade einmal sechs Wochen."

Poetry in a time of war.Such is the headline by the German newspaper Frankfurter Allgemeine Zeitung, or FAZ, in its recent reporting on the dynamic annual poetry festival Meridian Czernowitz, held earlier in September in the western Ukrainian city of Chernivtsi.Why war? Because the newspaper picked up the subtle influences of the war with Russia in the East on this gracious city far from the front. As international literati gathered to celebrate the word, young men in camouflage and stony faces marched under the chestnut trees.And why Czernowitz?Such was the name of this city from 1774 to 1918 when it was the capital of the Imperial Austrian crownland of Bukovina under the reign of the legendary Habsburg dynasty.In this period it became known as a “Little Vienna” due to its architectural style. And also for the fact it was the home of a growing German-speaking community and German-language university.But the city was always cosmopolitan—a center for both the Ukrainian and Romanian national movements. And in 1908 it was the site of the first Yiddish language conference. Not surprising, as nearly a third of the city by this time was Jewish.The stories of this city and surrounding region have been told in many languages. By the Ukrainian writers Olha Kobylianska and Yuri Fedkovych. The German novelist Gregor von Rezzori and the Israeli writer Aharon Appelfeld. Czernowitz, now known as Chernivtsi, gained a lasting literary mystique.Above all, it is famous as the native city of the Jewish poet Paul Celan, who wrote in German. His renowned and very much analyzed poem ''Death Fugue'' became a sensation for its metaphorical evocation of the Holocaust. The opening lines of the poem read, ''Black milk of daybreak we drink it at nightfall / we drink it at noon in the morning we drink it at night.''Born in Chernivtsi in 1920, Celan is considered one of the greatest poets ever to have written in the German language in the twentieth century. He survived the Holocaust, but his parents did not. He carried a heavy burden of survivor’s guilt and depression and committed suicide in Paris in 1970.Celan wrote of Chernivsti as a meridian, a kind of immaterial bond that unites people all around the world.Thus the Meridian Czernowitz International Poetry Festival. It is an event built on the foundation of the cultural heritage of Chernivtsi. It celebrates a historical memory and literary legacy of its inhabitants.The stated purpose of the festival is the return of Chernivtsi to the cultural map of Europe and the development of dialogue between contemporary Ukrainian poets and their foreign counterparts.Yevhenia Lopata, the director of the festival, told the website Ukrainska Pravda, “Everything was under our feet. We just needed people who could gather all of this, systematize it, and create an event.”Of course what was underfoot was the multicultural history of Chernivtsi and the multiplicity of languages. And thus one of the central features of Meridian this year was “Like They Do in Babylon.”Groups of poets from various nations would gather on stage, or under the open sky in the center of the city. They read the poems they wrote in their original language. Their fellow poets would follow with translation, or even several translations. And there would not only be translations, but interpretive riffs on the original, or a collage based on motifs from several poems.This Bukovinian Tower of Babel showed, as reported by the FAZ and other German-language media now intrigued by the festival, See acast.com/privacy for privacy and opt-out information.

Drawing from an in-depth oral history interview with Beyle Schaechter-Gottesman, a short documentary film is now in production. Christa Whitney, director of the Yiddish Book Center's Wexler Oral History Project, talks about the film, BEYLE, which explores the life and legacy of Yiddish activist and artist Beyle Schaechter-Gottesman. Born in Vienna in 1920 and raised in Czernowitz, Beyle came to the United States after surviving the Holocaust and was a multi-talented artist, organizer, and activist. A Kickstarter campaign is underway through October 31, 2017 to complete the film. Episode 0161 October 26, 2017 Yiddish Book Center Amherst, Massachusetts

Yudel Mark discusses the importance of the Czernowitz Conference, the first international conference devoted to Yiddish.

This episode was originally broadcast on January 21, 1968. Yudel Mark, the editor of the journal Yidishe shprakh (Yiddish Language) discusses the importance to Jewish history of the 1908 Czernowitz Conference, the first international conference devoted to Yiddish. 1968 marked the 60th anniversary of the event.From 1963-1976, YIVO had its ...

The poet Ilana Shmueli was born in Czernowitz in 1914, and is perhaps best known in relationship to the poet Paul Celan, also from Czernowitz . There they met when they were young, taking a memorable walk together through an autumnal forest in 1942, quoting poetry to one another: "Then we strode solemnly down the chestnut allee—and the chestnuts bloomed a second time—white candles against the improbably profound blue of the sky. Beautiful!" Host Marcela Sulak reads extracts from Shmueli's memoir, translated from the German by Susan Gillespie. Shmueli moved to Palestine with her family in 1944, joined the army and took part in the war of independence. She married a doctor there in 1953, with whom she had a daughter. She met Paul Celan again in 1965 and they renewed their acquaintance until his death in 1970. Text:Toward Babel: Poems and a Memoir by Ilana Shmueli. Trnaslated by Susan H. Gillespie. The Sheep Meadow Press, 2013. Music:Dmitri Shostakovich - Symphony No. 7 in C major, 3rd Movement (Adagio)Faran Ensemble - RainGevatron - Ani Nose Imi

This paper is based on our research on the former Habsburg Austrian city of Czernowitz – now Chernivtsi in the Ukraine – and the region formerly known as Transnistria, to which thousands of Czernowitz Jews were deported by fascist Romanians and their Nazi German allies during World War Two. It contrasts incipient and reluctant local efforts to memorialize this complicated and painful history with the memorial acts of Czernowitz survivors and their descendants scattered throughout the world. What has been erased and forgotten in contemporary Chernivtsi, takes ever-new form in the memories returning survivors bring back to place and, even more fully, in the lively afterlife this destroyed European Jewish culture displays on the World Wide Web. We argue that memory has become “connective” – generated by digital archives and practices and by the communities these foster on digital social networks. These communities elicit desires for renewed “return” engagements to place that, in turn, continue to energize additional digital listserv and website interactivity. Marianne Hirsch is the William Peterfield Trent Professor of English and Comparative Literature at Columbia University and Professor in the Institute for Research on Women and Gender. Hirsch was born in Romania to parents who survived the Holocaust, and she received her BA/MA and PhD from Brown University. In 1998 Hirsch had the opportunity with Leo Spitzer to revisit Czernowitz, now Chernivitsi, Romania, to collect narratives and histories from her parents’ former home where they endured years of persecution. These as well as other intricately connected memories and remembrances of the Holocaust are collected in Ghosts of Home: the Afterlife of Czernowitz in Jewish Memory (2010), co-authored with Leo Spitzer.Hirsch is the former editor of PMLA and the recipient of fellowships from the Guggenheim Foundation, the ACLS, the Mary Ingraham Bunting Institute, the National Humanities Center, and the Bellagio and Bogliasco Foundations. Her book, The Generation of Postmemory: Gender and Visuality After the Holocaust, is forthcoming in 2012. Leo Spitzer is the Kathe Tappe Vernon Professor of History Emeritus at Dartmouth College. His numerous publications and essays, including Hotel Bolivia: The Culture of Memory in a Refuge from Nazism (1999) and Lives in Between: Assimilation and Marginality in Austria, Brazil and West Africa (1999), directly or indirectly deal with displacement, resistance, and with the role of personal and cultural memory. A significant contribution to this line of thought stems from his own childhood when his parents fled from war-torn Austria to Bolivia where he was born and raised in La Paz within a community of German-speaking refugees. Spitzer recalls the tenacity of this community who courageously adjusted their lives to reconfigure spaces where they might both remember the traditions of their past and leave room for new beginnings. From 1992-1993, Spitzer was a Lucius Littauer Fellow at the National Humanities Center, and he is the recipient of Guggenheim, Ford, and NEH awards and fellowships, among others. See https://asunews.asu.edu/node/21636 "Hotel Bolivia: A Latin-American life for Jews, ASU NEWS, 26 September, 2011"

Erika Eckstut discusses the difficulties and dangers of life in the Czernowitz ghetto in what was then Romania (and today is western Ukraine). Erika was an adventurous teenager and her father went to great lengths to protect her and maintain her education.

Erika Eckstut discusses the difficulties and dangers of life in the Czernowitz ghetto in what was then Romania (and today is western Ukraine). Erika was an adventurous teenager and her father went to great lengths to protect her and maintain her education.